פלישתו של מלך הצפון אל תוך גבולות הדרום מעוררת תגובה עזה. מלך הנגב, שעד כה נודע כאדם שקוע בתענוגות, מתעורר מתרדמתו לנוכח האיום ויוצא למתקפת נגד חריפה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפועל וְיִתְמַרְמַר מבטא את הזעם שממלא את מלך הנגב. רוב הפרשנים מסבירים כי הוא מתמלא בחימה, מרירות ואכזריות לקראת הקרב, ואילו [רש"י] מפרש מילה זו במשמעות מעשית של עצם היציאה למלחמה.
הוא יוצא לקרב וְנִלְחַם עִמּוֹ עִם־מֶלֶךְ הַצָּפוֹן. הכפילות בפסוק מוסברת כסגנון מקראי מוכר, שבו הכתוב מציין תחילה את כינוי הגוף ולאחר מכן חוזר ומבהיר במפורש במי מדובר [אבן עזרא, מצודת דוד].
לקראת ההתנגשות החזיתית, הפסוק מתאר כי וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רָב. רוב הפרשנים מזהים המון זה עם צבאו של מלך הנגב, אשר מגייס כוחות עצומים מכל רחבי מלכותו כדי להדוף את האויב. מנגד, ישנה דעה הסוברת כי מלך הצפון הוא זה שהעמיד את אותו צבא גדול [מצודת דוד].
בסופו של דבר, תוצאת הקרב ברורה ומוסכמת על כלל הפרשנים: וְנִתַּן הֶהָמוֹן בְּיָדוֹ. ההמון הרב של צבא מלך הצפון נופל וניתן בידיו של מלך הנגב, שזוכה במערכה בניצחון מוחץ.