בזמנים של משבר ושעבוד זר, מתגלה פער עמוק בתוך העם בין אלו שבוחרים בשיתוף פעולה עם השלטון לבין אלו השומרים על נאמנותם הרוחנית. על פי חלק מן המפרשים, המלך הזר המתואר כאן הוא טיטוס הרומאי [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא], אשר פועל בדרכי עורמה פוליטיות.
החלק הראשון של הפסוק עוסק בבוגדים: וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית הם פריצי ישראל והרשעים אשר עזבו את ברית ה׳ וחוברים לשלטון הזר [רש"י, מצודת דוד], כאשר יש המזהים אותם ספציפית עם כת הצדוקים [יוסף אבן יחיא]. השליט הזר יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת, כלומר יפתה אותם באמירות חלקלקות וחנופה כדי למשוך את לבם לעבודתו, לקיים עמם יחסים טובים ולכרות ברית עם הרומאים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומתם, החלק השני של הפסוק מציג את תגובתם של הנאמנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו מתייחסות לכשרים שבעם ישראל, אלו שיודעים את ה׳. למרות החנופה ודברי הפיתוי של השליט כלפי הרשעים, הצדיקים יַחֲזִקוּ ביראת ה׳ ובדברי הברית, וְעָשׂוּ בפועל את מצוות התורה. גישה זו מורחבת לתפיסה של עשייה אקטיבית, לפיה החזקה זו מתבטאת בפעולות ממשיות למען הצלת העם, כדוגמת פועלם של רבן יוחנן בן זכאי וחבריו [מלבי"ם].
עם זאת, קיימת פרשנות חלופית ושונה לחלוטין לחלקו השני של הפסוק. לפי גישה זו, וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו אינם מתייחסים לעם ישראל, אלא לחייליו של טיטוס עצמו. חיילים אלו, שהיו נתונים למרותו, רצו לסגת ולשוב לארצם מתוך פחד מהלוחמים היהודים, אך טיטוס הוא זה שחיזק אותם בדברים טובים כדי שימשיכו להילחם בישראל [יוסף אבן יחיא].