דמות שלטונית חדשה עולה לבמה ההיסטורית, אך בניגוד למלכים הכובשים בכוח הזרוע או יורשים את כסאם כדין, שליט זה תופס את השלטון בדרכי עורמה ופיתוי.
הכתוב פותח בתיאור העולה לשלטון כאיש נִבְזֶה. הפרשנים נחלקו לגבי זהותו של אותו גורם: גישה אחת מזהה אותו עם מלכות אדום, קרי האימפריה הרומית שתעלה ותירש את מקומה של יוון, בהסתמך על נבואת עובדיה על אדום "בזוי אתה מאוד" [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת רואה בכך התייחסות לאדם פרטי, אנטיוכוס הרשע, שהיה אדם שפל ובזוי במידותיו ובמעשיו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
למרות עלייתו לשלטון, וְלֹא נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת. חוסר ההכרה במלכותו נובע מכך שלא היה ראוי לה מצד הדין. הוא לא נראה כמלך ולא היה היורש החוקי, שכן אחיו הגדול השאיר אחריו בן יורש עצר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ועל כן בני משפחתו והעם בזו לו [יוסף אבן יחיא]. מזווית אחרת, מוסבר כי משמיים לא ניתנה לאותה אומה גבורה צבאית כדי לנצח במלחמות בכוח הזרוע כדרך הגיבורים [מצודת דוד].
מכיוון שחסר לו כוח צבאי או לגיטימציה שלטונית, הוא וּבָא בְשַׁלְוָה ומגיע בדרכי שלום, וְהֶחֱזִיק מַלְכוּת בַּחֲלַקְלַקּוֹת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בַּחֲלַקְלַקּוֹת משמעותה חנופה, דברים רכים ופיתוי. השליט רוכש את אמון השרים והעם באמצעות דברי חלקות, מציג את עצמו כאוהב הדורש את שלומם, וטוען כי אינו חפץ בכתר המלוכה אלא רק בהנהגת העם ושמירה עליו מפני מזיקים. כך הוא גורם להם לגלות לו את צפונות ליבם ולתמוך בו מרצונם. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו כפעולה הנעשית במחשך וללא עצה [אבן עזרא].