היסטוריית החורבן והשבר הרוחני של ירושלים משתקפת מבעד לחזון זה, המתאר מעבר לתקופה של כיבוש צבאי אכזרי וחילול הקודש.
המילה וּזְרֹעִים מכוונת לכוחות צבא, שרים ואנשי מלחמה בעלי כוח ועוצמה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכוחות אלו הם חיילות האימפריה הרומית. הם מתוארים כמי שיעלו לגדולה, יירשו את המלכות הקודמת ויתחילו את עידן המלכות הרביעית [יוסף אבן יחיא]. כוחות אלו, בראשות טיטוס, היו גיבורים ועריצים אף יותר מצבאותיו של אנטיוכוס שקדמו להם [מלבי"ם].
כוחות אלו יכבשו את ירושלים וְחִלְּלוּ את הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז. בעוד שחלק מהפרשנים רואים בביטוי "המעוז" תיאור כללי למעון בית המקדש ולחוזקם של ישראל [רש"י, מצודת דוד], פרשנים אחרים קושרים זאת למציאות ההיסטורית של סוף ימי בית שני. המקדש מתואר כ"מעוז" משום שמדובר במבנה המפואר והמבוצר שבנה המלך הורדוס, אשר היה חזק ועצום בהרבה מהמבנה הדל שעמד שם בתחילת ימי הבית. דווקא משום שהמקדש שימש כמבצר צבאי שממנו נלחמו היהודים, החריבו ושרפו אותו גדודי רומי באש [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].
בעקבות חורבן הבית וְהֵסִירוּ את הַתָּמִיד, כלומר יבטלו לחלוטין את עבודת הקרבנות, ולא יתאפשר עוד להקריב את קרבן התמיד בבוקר ובערב [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, וְנָתְנוּ את הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם. במקום המקדש יוצב פסל של עבודה זרה, שהוא בבחינת שיקוץ הבל חסר ממשות, אילם ושותק כאבן דוממת [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. מהלך זה התרחש בשלב מאוחר יותר מימי החורבן, בתקופת הקיסר אדריאנוס, אשר העמיד פסל על מקום המקדש החרב [מלבי"ם].