תארו לעצמכם מצב שבו מישהו מנסה להקטין אתכם לא בעזרת כוח, אלא רק בעזרת מילים מעליבות מול כולם. זה בדיוק מה שעושה גוליית. הוא מבין שאיום צבאי רגיל לא מספיק, אז הוא מתחיל להשתמש בנשק אחר לגמרי: בושה. הוא עומד מול מחנה ישראל וצועק חֵרַפְתִּי, כלומר קיללתי והעלבתי. העלבון הגדול ביותר הוא בעצם זה שהוא עומד שם, ואין אף אחד שמעז בכלל לענות לו או להתייצב מולו.
בהתחלה גוליית הציע הסכם מלחמה, אבל עכשיו הוא משנה את השיטה ומנסה לפגוע להם בכבוד. הוא קורא אליהם תְּנוּ־לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד. הוא מנסה לעורר אותם לצאת להילחם רק כדי להסיר מעליהם את הבושה וההשפלה.
חשוב להבין שהקרב הזה לא היה תחרות הוגנת ומסודרת עם שופטים וחוקים. הרי גוליית עמד מכוסה בשריון כבד, בזמן שדוד הגיע רק עם מקל ואבנים. דוד לא יצא לקרב כדי לקיים איזה הסכם מלחמה רשמי, אלא יצא מתוך אהבה לעם שלו, כדי להגן על הכבוד של ה' ולהסיר את הבושה מעל עם ישראל.