קרה לכם פעם ששמעתם מישהו מתרברב שהוא הכי טוב וחזק במשחק, אבל כשהתחילה התחרות האמיתית הוא פתאום נבהל וברח? זה בדיוק מה שהנביא אומר לאנשי מואב. הוא פונה אליהם בשאלה של לגלוג, כדי להראות להם שהגאווה שלהם על הצבא שלהם לא באמת שווה שום דבר.
הנביא מזכיר להם את המילים שהם אהבו להגיד על עצמם: הם קראו לעצמם גִּבּוֹרִים, כלומר אנשים שנולדו עם כוח גופני גדול וטבעי, וגם התגאו שהם אַנְשֵׁי־חַיִל, כלומר לוחמים מקצועיים שהתאמנו ולמדו היטב תכסיסים של מלחמה. אבל כשהגיעה המלחמה האמיתית, קרה משהו מוזר. בדרך כלל, כשעיר מותקפת, החיילים החזקים עולים על החומות כדי להגן, והאנשים הפשוטים והחלשים יורדים למטה כדי להסתתר. במואב התרחש היפוך מוחלט: התושבים הרגילים הם אלו שעלו למקומות הגבוהים ונפגעו שם, ואילו הלוחמים המובחרים בכלל לא עלו להילחם, אלא ירדו למטה והפסידו. המציאות ההפוכה הזו מוכיחה להם שהם ממש לא אנשי מלחמה כמו שהם חשבו, ושההתרברבות שלהם הייתה חסרת בסיס.