האדם בגלות זוכר ללא הרף את ייסוריו, וכתוצאה מכך וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי, כלומר נפשו מתכופפת ונשברת תחת עול הכאב. לחלופין, המקונן מצהיר כי אף שהוא יודע כי ה' זָכוֹר תִּזְכּוֹר את סבלו ויגאל אותו, ההמתנה הממושכת מכריעה את כוחותיו והנפש נותרת עצובה מכיוון שהגאולה תבוא רק בהיסח הדעת. קריאה נוספת רואה בפסוק תפילה לה' שיזכור את הייסורים ברחמים ויכניע את נפש האדם כדי שלא ימרוד מתוך הקושי. בנוסף, מסורת תיקון סופרים מלמדת כי הכתוב שונה מפאת כבוד כלפי מעלה, ובמקור הכוונה הייתה שהשכינה עצמה היא שמתכופפת ודווה על סבלו של האדם.
איכה, פרק ג׳, פסוק כ׳
זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר (ותשיח) [וְתָשׁ֥וֹחַ] עָלַ֖י נַפְשִֽׁי׃ {ס}
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.