קרה לכם פעם שהייתם ממש צמאים אחרי הליכה ארוכה בשמש, ומישהו הגיש לכם כוס מים קרים בדיוק כשהייתם צריכים? תארו לעצמכם כמה אליעזר העייף שמח לפגוש את רבקה. רבקה לא רק נתנה לו לשתות, אלא התנהגה בטוב לב מדהים ובחכמה.
המילים וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ מלמדות אותנו משהו מיוחד. למה לא כתוב שאליעזר סיים לשתות? מפני שרבקה החזיקה עבורו את הכד הכבד עד שסיים, כדי שלא יצטרך להתאמץ כשהוא כל כך עייף. היא גם חיכתה בשקט ולא דיברה איתו בזמן השתייה, כדי שלא ייחנק בטעות.
שמתם לב שרבקה לא הציעה מים לאליעזר ולגמלים באותו הזמן? היא עשתה זאת מתוך נימוס וכבוד, כדי לא להשוות בין אדם לבין בעלי חיים. בנוסף, היא דאגה לבריאות שלו וחששה שאם ישתה יותר מדי מים קרים בבת אחת, הדבר יזיק לו. כדי שאליעזר לא יחשוב שהיא מפסיקה לתת לו מים כי היא מתקמצנת, היא מיד הציעה מים בשפע גם לגמלים שלו.
כשרבקה פונה לטפל בגמלים היא אומרת אֶשְׁאָב. היא שאבה את המים אל תוך שוקת מיוחדת שממנה הגמלים שתו, ולא נתנה להם לשתות ישירות מהכד. לשאוב מים לעשרה גמלים צמאים זו עבודה קשה ומעייפת מאוד, אבל רבקה עשתה זאת מבלי להתלונן.
הסיפור מסתיים במילים עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. המילה אִם כאן פירושה "אשר", והמילה כִּלּוּ לא אומרת שנגמרו המים בבאר, אלא שהגמלים סיימו לשתות והיו מרוצים. רבקה לא ניחשה כמה מים הגמלים צריכים, אלא המשיכה לעבוד קשה ולשאוב עוד ועוד מים, עד שראתה שהם פשוט הפסיקו לשתות מעצמם.