נסו לחשוב על עבודה שמצריכה מכם המון כוח, כמו לסחוב דליי מים כבדים שוב ושוב. האם הייתם עושים את זה בשמחה עבור אדם שאתם לא מכירים? רבקה עושה בדיוק את זה, ומראה מסירות ורגישות מיוחדת. הכתוב מספר לנו שרבקה וַתְּמַהֵר, כלומר היא הזדרזה מאוד. הזריזות הזו מראה עד כמה היא מכבדת את האדם שהיא עוזרת לו.
המילה וַתְּעַר פירושה שהיא רוקנה את המים מהכד שלה עד הטיפה האחרונה אל תוך הַשֹּׁקֶת, שהיא אבן גדולה וחלולה שנועדה להשקיית בהמות. רבקה התנהגה בנימוס ובחכמה: היא לא שפכה את שאריות המים על האדמה כדי לא לבזבז אותם, וגם לא החזירה אותם למעיין כדי לא ללכלך את המים הנקיים אחרי שאליעזר שתה.
לאחר מכן, רבקה רצה אֶל הַבְּאֵר. יש הבדל בין "עין" לבין "באר". מעיין הוא מים נקיים ומתוקים שמתאימים לבני אדם, ולשם רבקה הלכה בהתחלה. באר, לעומת זאת, היא בור שאנשים חפרו והמים בו מיועדים לבהמות. המילה עוֹד מלמדת שרק עכשיו היא רצה אל הבאר במיוחד כדי לשאוב מים לגמלים.
להשקות עשרה גמלים צמאים זו עבודה קשה מאוד, כי גמל שותה כמות עצומה של מים. למרות זאת, רבקה עמדה במשימה לבדה. עבדי אליעזר לא עזרו לה, מפני שהם עמדו מהצד בכוונה כדי שאליעזר יוכל לבחון את ההתנהגות הטובה ואת הלב הרחב שלה.