אברהם מעניק לעבדו את ההנחיות הסופיות לקראת המסע למציאת אישה ליצחק, ומציב גבולות ברורים המאזנים בין הרצון למצוא שידוך ראוי לבין החובה המוחלטת להישאר בארץ ישראל.
ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך
הפרשנים מציעים מספר אפשרויות להבנת סירובה של האישה. ייתכן כי מדובר באישה הספציפית שיועדה משמיים ליצחק, אך מכיוון שה' אינו שולל את הבחירה החופשית, היא רשאית לסרב [רש"ר הירש, קונטרס חיבה יתירה]. אפשרות אחרת היא שהאישה אכן מסכימה לשידוך, אך מסרבת לצאת לדרך עם עבד, ודורשת שיצחק עצמו יבוא לקחתה [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי החשש הוא שהאישה תסרב לעזוב את מולדתה רק לאחר שכבר יתבצעו הקידושין. לכן, אברהם מזהיר את אליעזר שלא לערוך קידושין על תנאי שיצחק יבוא לשם, שכן אם התנאי לא יתקיים, האישה תישאר עגונה והדבר יגרום לחילול ה' [העמק דבר]. עצם הצגת התנאי ותוצאתו בפסוק, משמשת בתלמוד כאב טיפוס הלכתי לניסוח תנאים משפטיים [תורה תמימה].
ונקית משבעתי זאת
השורש נ.ק.ה מבטא ניתוק מוחלט והסרה של עול השבועה [רש"ר הירש]. המילה נכתבת במקור ללא האות וי"ו, כרמז למילה "שבעה", המזכירה את ברית שבע הכבשות שנכרתה בבאר שבע [מנחת שי].
המילה זאת באה למעט ולצמצם את הפטור שניתן לעבד, וסביב היקף הפטור קיימת מחלוקת יסודית:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעבד פטור אך ורק מהחובה להביא אישה ממשפחת אברהם, אך האיסור החמור לשאת אישה מבנות כנען נותר בעינו. במקרה של סירוב, על העבד לחפש אישה מעמים אחרים שאינם כנענים, כדוגמת משפחות לוט או ישמעאל [רמב"ן, אור החיים, ביאור יש"ר]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי אם משפחת אברהם מסרבת, מותר לעבד לקחת אישה מבנות ענר, אשכול וממרא. למרות שהם כנענים, הם נחשבים לטובים שבהם בהיותם בעלי בריתו של אברהם, וראויים יותר מאשר בתו של אליעזר עצמו, שעדיין נושא את קללת העבדות של כנען [רש"י, גור אריה, מזרחי, שפתי חכמים].
רק את בני לא תשב שמה
המילה רק משמשת כמיעוט: אברהם קובע כי בנו יצחק לא ישוב לשם, אך נכדו יעקב עתיד לחזור בעתיד [רש"י, ריב"א]. אברהם מדגיש ציווי זה משום שחשש כי אליעזר לא יתאמץ מספיק להביא את האישה לארץ כנען, מתוך מחשבה שבין כה וכה נגזר על זרע אברהם להיות גרים בארץ זרה [לבוש האורה].
הסיבה המהותית לאיסור היציאה היא שיצחק נחשב ל"עולה תמימה" (קורבן טהור וקדוש) ולכן אסור לו לצאת מחוץ לארץ ישראל, נחלתו שהובטחה מה' [ריב"א, חזקוני, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, חזרה של יצחק לארם משמעותה נטישת הייעוד הייחודי של משפחת אברהם, שדורש היבדלות והתבודדות בארץ כנען דווקא [רש"ר הירש].
הפרשנים מתעכבים על השימוש בפועל תשב (תחזיר), שהרי יצחק נולד בארץ כנען ומעולם לא היה בארם, ולכן לא שייך לומר שהוא "שב" לשם. יש המסבירים כי השיבה מתייחסת לאברהם, שהוא העיקר, והבן נחשב כמי שבא מכוחו של אביו [אבן עזרא, אבי עזר, מחוקקי יהודה]. אחרים מפרשים כי פעולת ה"שיבה" מתייחסת לאליעזר, שכבר היה שם, ואם יצחק יצטרף אליו למסע, הפעולה כולה תיקרא "שיבה" על שם המלווה, בדומה לרות המואבייה שעליה נאמר ש"שבה" משדה מואב, אף שמעולם לא הייתה ביהודה, משום שהתלוותה לנעמי [ריב"א, הדר זקנים, דעת זקנים].