פסוק זה מתאר את סיום מסעו של עבד אברהם ואת קבלת הפנים בבית משפחת רבקה. הכתוב מפרט שורת פעולות של פריקת משא, האכלה ורחצה, אשר דרכן משתקפים מנהגי הכנסת האורחים של התקופה, לצד דקויות באופיים של האישים הפועלים.
הפרשנים נחלקו בשאלה מי הוא נושא הפסוק ומי ביצע את הפעולות המתוארות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך וביאור שטיינזלץ] היא כי לבן, או משרתיו, הם אלו שפתחו את הגמלים ונתנו את המים והמזון, כחלק מדרך מוסר והכנסת אורחים. לשיטתם, לא ייתכן שאליעזר ידאג בעצמו למים כדי לרחוץ את רגליו שלו בבית מארחיו. מנגד, יש הסבורים [שד"ל ורש"ר הירש] כי אליעזר הוא שביצע את הפעולות, שכן אדם נאמן לא ייתן לזרים לשלוח יד במטען היקר של אדוניו. גישת ביניים [ביאור יש"ר] מציעה חלוקת תפקידים: אליעזר הוא שפרק את הגמלים כדי לשמור על כלי הכסף והזהב, ואילו לבן ואנשיו הם שסיפקו את המזון והמים.
מחלוקת ענפה קיימת סביב משמעות המילה וַיְפַתַּח. משמעותה הבסיסית היא התרה ופתיחה, אך הפרשנים נחלקו מה בדיוק הותר. גישה אחת [רמב"ן, רשב"ם, רד"ק, העמק דבר ותולדות יצחק] מסבירה שהכוונה היא להתרה פיזית של חגורות המשא והאוכפים מעל הגמלים, או לפתיחת הקשרים שחיברו את הגמלים זה לזה בשיירה.
גישה שנייה [רש"י] מפרשת כי וַיְפַתַּח משמעותו התרת הזמם (המחסום) מפיות הגמלים. לפי פירוש זה, אברהם חסם את פיות גמליו במהלך המסע כדי שלא ירעו בשדות של אחרים ויכשלו בגזל. על פירוש זה התעורר פולמוס פרשני: הרמב"ן מקשה על כך מתוך דברי התלמוד על חמורו של התנא רבי פנחס בן יאיר, שסירב לאכול מזון שאינו מעושר. הרמב"ן טוען כי אם חמורו של חכם מאוחר נמנע מעצמו מאכילת איסור, קל וחומר שגמליו של אברהם אבינו לא היו זקוקים למחסום פיזי כדי להימנע מגזל. להגנת שיטת רש"י טוענים פרשנים אחרים [מזרחי, יריעות שלמה] כי אברהם שם מחסום לגמליו לא משום שלא סמך עליהם, אלא כדי להוות דוגמה אישית ולחנך את הרבים להקפיד על רכוש הזולת, או משום שגם בהמות של צדיקים זקוקות לשמירה במקומות שבהם הנזק מצוי. בנוסף, יש המציינים [קיצור בעל הטורים] כי גמליו של אברהם היו מסומנים ומקושטים באופן ייחודי, כך שהכל ידעו למי הם שייכים ולא נתנו להם לרעות בשדות זרים.
לאחר פריקת הגמלים, הכתוב מציין שניתן להם תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא. המילה מִסְפּוֹא מתוארת כשם כולל למאכל בהמות, כגון שעורה או שיבולת שועל. מאחר שהתבן הוזכר בנפרד, מסיקים הפרשנים [אבן עזרא, רד"ק, מחוקקי יהודה] כי המספוא מתייחס לכלל סוגי התבואה המזינים, מלבד התבן (קש) שנועד ללעיסה ולנפח.
סדר הפעולות בפסוק מעיד על צדקותו של אליעזר. הפרשנים [מלבי"ם, אלשיך] מדגישים כי המזון ניתן לגמלים עוד לפני שהאנשים רחצו את רגליים והתיישבו לאכול, ובכך קויים הכלל לפיו אסור לאדם לאכול או לדאוג לצרכיו לפני שנתן מאכל לבהמתו.
הפסוק מסיים ברחיצת רגליו של אליעזר ורגלי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. זהותם של אנשים אלו מבוארת [קונטרס חיבה יתירה] לא כעבדים, שכן עבדים רגילים עלולים לברוח במסע ארוך, אלא כשכירים או בני ברית של אברהם, כאשר אליעזר לבדו שימש כעבד הממונה והנאמן. השימוש במילה אִתּוֹ (ולא "עמו") מצביע על יחס של שוויון. בשלב זה של קבלת הפנים, בני ביתו של לבן טרם ידעו מי הוא האדון ומי הם המלווים הטפלים לו, ולכן התייחסו לכולם בשוויון והעניקו מים לרחיצת רגלי כולם ללא הבדל [הכתב והקבלה]. התנהלות זו של לבן חושפת גם טפח מאופיו: הוא סיפק מים לכולם, אך בהמשך הגיש אוכל רק לאליעזר. התנהגות זו הסגירה את צרות עינו של לבן, וגרמה לאליעזר לסרב לאכול עד שיפרט את גודל עושרו של אברהם, בידיעה שרק הבטחה לעושר תפתח את ידו הקפוצה של המארח [חתם סופר].
ממבט רחב יותר על הפסוק, מציינים הפרשנים [רד"ק בשם המדרש] תובנה עקרונית על ספר בראשית: התורה מקדישה פסוקים רבים ופירוט נרחב לשיחות החולין, לרחיצת הרגליים ולהאכלת הבהמות של עבדי האבות. זאת בניגוד להלכות חמורות ומרכזיות בתורה שנלמדות ממילה אחת או מאות בודדת. הדבר מלמד עד כמה חביבה ויקרה לפני ה' דרכם והתנהלותם היומיומית של האבות ומשרתיהם.