לאחר שהמשא ומתן על נישואי רבקה הוכרע, מתעוררת מחלוקת לגבי מועד היציאה לדרך. משפחתה של רבקה, הניצבת מול דרישתו של אליעזר לצאת לאלתר, מעבירה את ההחלטה לידיה של הנערה עצמה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי השאלה שהופנתה לרבקה לא נגעה לעצם הנישואין ליצחק, שכן הסכמה זו כבר ניתנה, אלא למועד ולתנאי העזיבה. משמעות הקריאה נִקְרָא לַנַּעֲרָה היא הבאתה אל החדר כדי לדבר עמה פנים אל פנים, כדי שלא תחשוד שמנסים למנוע ממנה ללכת שלא בפניה [רד"ק]. הביטוי וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ מתפרש כבירור ישיר האם היא מוכנה נפשית לצאת לדרך מיד עם אליעזר, או שהיא מעדיפה להמתין ימים אחדים ולנסוע מאוחר יותר בליווי בני משפחתה [רשב"ם, ספורנו, ביאור יש"ר, הטור הארוך]. דעה נוספת מציעה כי רצו גם לברר עמה האם סיפורו של אליעזר אכן נשמע לה אמיתי [הטור הארוך].
מעבר לפשט הדברים, חושפים הפרשנים מניעים נסתרים בהתנהגותם של לבן ואמו. השאלה לא נבעה בהכרח מדאגה כנה, אלא מניסיון מכוון לעכב את היציאה. הם הניחו שרבקה תבקש שאחיה ומשפחתה ילוו אותה, ובכך תיווצר עילה טבעית לדחיית המסע [מלבי"ם]. יש הסבורים כי לבן, שראה כי לא קיבל דמי שדכנות מאליעזר אף שחילק מתנות לשאר בני הבית, ניסה לחבל בשידוך בכוונה [פרדס יוסף]. לפי כיוון זה, הם קראו לה כדי לרמוז לה בסתר לסרב ללכת ולהכשיל את השליחות [פענח רזא]. השימוש המדויק במילים אֶת פִּיהָ במקום לומר "אותה" מוסבר בכך שבני המשפחה עסקו בניחוש וקוסמות, וקיוו להשתמש במילים הראשונות שיצאו מפיה כסימן לבאות. אולם, רבקה בחכמתה ענתה במילה אחת מוחלטת והחלטית – "אלך", ובכך סתמה את הגולל על תוכניותיהם ולא הותירה להם פתח למניפולציות [נחל קדומים, מלבי"ם].
מפסוק זה לומדים הפרשנים יסוד הלכתי מרכזי: אין משיאין אישה אלא מדעתה ובהסכמתה [רש"י, רד"ק, מזרחי]. קביעה זו מעוררת תמיהה, שכן קודם לכן הסכימו בני המשפחה לשידוך באומרם "מה' יצא הדבר" ללא שאלת רשותה. ההסבר לכך נעוץ בשינוי הנסיבות: כל עוד בתואל האב היה בחיים, הייתה לו הסמכות להשיא את בתו, אך לאחר מותו הפכה רבקה ליתומה, ולאחיה ולאמה לא הייתה שום זכות חוקית להשיאה ללא הסכמתה המפורשת [משכיל לדוד, גור אריה, צאינה וראינה].
שאלה נוספת שעולה היא כיצד ניתן ללמוד הלכה מהתנהגותם של אנשים כמשפחת לבן, שבפועל לא נהגו ביושר בהמשך הדרך. התשובה לכך היא שמדובר בהנהגה של דרך ארץ בסיסית שרווחה שם, או שהתורה בחרה להאריך בפירוט דבריהם באופן מיוחד דווקא כדי ללמדנו את היסוד ההלכתי הזה לדורות [ברכת אשר על התורה]. מול כל הספקות, עצם העובדה שהמהלך כולו לווה בניסים גלויים הוכיחה כי ה' חפץ בדבר, מה שביטל את החששות הרגילים [גור אריה, שפתי חכמים].