לאחר שהשליחות הוכתרה בהצלחה והשידוך סוכם, ניצב עבד אברהם בפני מכשול אחרון: רצון המשפחה לעכב את הפרידה. בתגובתו הנחרצת, הוא שולל כל אפשרות להמתנה ודורש לצאת לדרך באופן מיידי, תוך שהוא נשען על ההשגחה האלוהית שליוותה אותו.
בדבריו, העבד מבקש: אַל תְּאַחֲרוּ, כלומר אל תעכבו [ביאור שטיינזלץ]. בחירת מילה זו מדויקת, שכן בניגוד למונחים אחרים המבטאים התמהמהות קלה או עיכוב קצר שעות, השורש א.ח.ר מצביע על החמצת הזמן המיועד והקבוע [הכתב והקבלה]. כמו כן, שימוש במילה זו רומז לעיכוב הנעשה מתוך בחירה, ברצון וללא כל סיבה מוצדקת [ביאור יש"ר].
העבד מדגיש אֹתִי, ולא מבקש "אל תאחרו אותה". בכך הוא מבהיר שגורלו קשור בגורל הנערה; הוא אינו מתכוון לעזוב בלעדיה, וכל עיכוב שלה מהווה בהכרח עיכוב חסר תוחלת גם עבורו [רד"ק, ביאור יש"ר].
את דרישתו הוא מנמק בטענה: וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי. הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת טענה זו. מהזווית התיאולוגית, הצלחה אלוהית אמיתית אינה סובלת דיחוי. מכיוון שה' זימן את השידוך באופן פלאי ומיידי, ברור כי גם העיתוי נקבע משמיים, וכל המתנה היא התערבות בלוח הזמנים של ההשגחה [רשב"ם, מלבי"ם]. יתרה מכך, עיכוב הנערה יהווה פגיעה ברצון ה', במיוחד לאור העובדה שבבית אדוניה יסופקו לה תנאים וטיפוח טובים בהרבה מאשר המצויים כעת [בכור שור]. העבד רומז למשפחה כי אף שנתונה להם הבחירה החופשית לעכב את המהלך, עליהם להיזהר שלא להתערב בגזירה אלוהית שאושרה אפילו על ידי מידת הדין. יש אף שרואים בדבריו אזהרה מוסווית: כשם שבתואל מצא את מותו הפתאומי משום שניסה לעכב את השידוך, כך עלולים גם הם להיענש אם יעמדו בדרכו של ה' [פני דוד].
מהזווית הפסיכולוגית וההגיונית, שליח שנכשל במשימתו עשוי לעכב במכוון את שובו כדי ששולחו ידאג לשלומו, ולבסוף ישמח מעצם חזרתו בחיים וישכח מכישלון השליחות. אך שליח שהצליח במשימתו – אין לו כל סיבה להתעכב [העמק דבר]. בנוסף, משעה שהמשפחה עצמה הודתה כי "מה' יצא הדבר", אין זה הגיוני לאלץ אותו להישאר בניגוד לרצונו, שכן עיכוב כפוי יפגום בהצלחה האלוהית שלשמה נשלח [ביאור יש"ר].
בסיום דבריו דורש העבד: שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. התוספת של המילה וְאֵלְכָה נועדה לשלול פשרה אפשרית. המשפחה הציעה קודם לכן "תשב הנערה אתנו", הצעה שיכלה להתפרש כהסכמה לכך שרבקה תתגורר בדירה נפרדת בעירו של העבד אך תחת השגחתו. על כך משיב העבד שעליו ללכת ממש ולשוב פיזית למקומו ולרשותו של אברהם [העמק דבר].
רובד נוסף ומרתק לדרישת ההליכה קשור לאופן שבו התבצע המסע. המשפחה זיהתה שהעבד הביא עמו פירות טריים מארץ ישראל, והבינה שהוא חווה נס של "קפיצת הדרך" והגיע ביום אחד. משום כך, הם הניחו שיוכל להישאר עמם עשרה ימים ואז לשוב ארצה באותו אופן פלאי ומהיר. על כך משיב להם העבד כי הנס התרחש רק בהלוך, כדי להבטיח שרבקה תהיה בגיל המדויק והראוי להינשא ליצחק. אולם בדרך חזרה, וְאֵלְכָה – אאלץ ללכת בדרך הטבע. לפיכך, אינני יכול להרשות לעצמי להתעכב, ועליי למהר ולשוב לארץ ישראל מבלי להשתהות בנכר [חתם סופר].