פגישתם של יצחק ועבד אברהם חותמת את מסע השידוך, כאשר העבד מוסר דין וחשבון מפורט על השתלשלות העניינים שהובילה להבאת רבקה. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה וַיְסַפֵּר אינה מתייחסת רק לתיאור יבש של תלאות הדרך, אלא בעיקר לחשיפת הנסים הגלויים שליוו את המסע, כגון קפיצת הדרך שאפשרה הגעה מהירה, וההשגחה הפרטית שבה רבקה הופיעה מיד עם סיום תפילתו [רש"י, רשב"ם, מזרחי, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מטרת סיפור הנסים הייתה להוכיח ליצחק מעל לכל ספק כי רבקה היא בת זוגו המיועדת משמיים [רשב"ם, ביאור יש"ר]. דרך סיפור הדברים, יצחק גם למד באורח אגבי על מידותיה התרומיות של רבקה, על צניעותה ועל חסדה יוצא הדופן [העמק דבר]. זווית נוספת מציעה כי פירוט הנסים נועד להסיר מלב יצחק כל חשש או פקפוק מוסרי באשר לשהותו של העבד לבדו בדרך עם נערה יפת תואר, שכן ברור שה' אינו עושה נסים לאנשים שפועלים במרמה או בחטא [אלשיך].
הדגשת הנסים בפסוק מעוררת קושי לשוני בביטוי אֲשֶׁר עָשָׂה. אם העבד סיפר על נסים שמימיים, היה ראוי לכתוב "אשר נעשו לו" ולא לייחס את העשייה לעבד עצמו. גישה אחת פותרת זאת בהסבר שהפסוק מקוצר, והמילה מתייחסת למעשה למה שעשה ה', שכן ברור לכל שרק הוא מחולל נסים [משכיל לדוד, דברי דוד]. גישה אחרת מסבירה שהעבד אכן תיאר את פעולותיו שלו שהשתלבו בנס, כגון עצם נשיאת התפילה, או האמירה "אני הלכתי את הדרך ביום אחד", אף שהדבר התאפשר רק הודות להתערבות אלוהית [גור אריה]. במקביל, הביטוי כולל גם את הפעולות הפיזיות והטבעיות שהעבד ביצע: תנאי המבחן שהציב ליד הבאר, חלוקת התכשיטים והמתנות, ודבריו בבית בתואל [רבנו בחיי, רד"ק, ביאור יש"ר].
מבחינת תזמון ומיקום, השיחה התקיימה בעודם בדרך, בטרם נכנסו לעיר [רד"ק]. העובדה שהעבד מדווח ליצחק מעוררת תמיהה, שהרי אברהם הוא ששלח אותו והוא זה שאמור לקבל את הדיווח הרשמי. יש המסבירים כי העבד פשוט השתמש בלשון סיפור דברים אל יצחק, משום שבאמת לא היה מחויב למסור לו דיווח שליחות רשמי [משכיל לדוד]. מבחינה מעשית, ייתכן שאברהם ויצחק שהו בערים נפרדות – אברהם בבאר שבע ויצחק בחברון – ולכן העבד סיפר תחילה את הדברים ליצחק שפגש בדרך, ורק לאחר מכן, כשהגיעו לבית, הגיד את הדברים רשמית לאברהם [שד"ל, ברכת אשר על התורה].