לאחר שגולל את ההשגחה האלוהית שליוותה את מסעו, עבד אברהם מעביר את ההכרעה לידי משפחתה של רבקה. הוא דורש מהם תשובה ברורה ומיידית, ומבהיר כי למרות שהשידוך נראה כהכוונה ברורה מאת ה׳, עדיין נתונה להם הבחירה החופשית להסכים או לסרב.
המונח חֶסֶד מתפרש בדרך כלל כטובה שאין האדם מחויב לעשותה מצד הדין, ואילו המילה וֶאֱמֶת, הנגזרת משורש א.מ.נ (אמונה), מבטאת את קיום הדבר בפועל ובאמינות [אבן עזרא, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה, אבי עזר]. הפרשנים מציעים מספר גישות לשילוב המושגים חֶסֶד וֶאֱמֶת בבקשתו של העבד:
גישה אחת רואה בכך שילוב של חובה משפחתית והקרבה. האמת היא החובה הטבעית של המשפחה לכבד את אברהם, גדול השושלת, ולהיעתר לבקשתו, ואילו החסד הוא הנכונות לוותר על רצונם האישי ולשלוח את בתם לארץ רחוקה מבלי לראותה שוב [רד"ק, ספורנו].
גישה שניה מתמקדת במתח שבין ההשגחה לבחירה. האמת היא ההכרה בכך שהדבר נגזר מאת ה׳, והחסד הוא בחירתם החופשית שלא לעכב את התהליך, להסכים לתנאי שיצחק לא ישוב לארצם, ולשלוח את רבקה מיד [מלבי"ם, אלשיך, רש"ר הירש].
גישה שלישית מעניקה לביטוי משמעות אלטרואיסטית וכלכלית. בדומה ל"חסד של אמת" שעושים עם המתים ללא ציפייה לתמורה, העבד רומז להם שלא יצפו למוהר כספי גבוה או לרווח כלכלי מהשידוך לנשיא העשיר, אלא יעשו זאת בחינם [יריעות שלמה, צאינה וראינה, אלשיך].
העבד דוחק בהם ומבקש הַגִּידוּ לִי, כדי לדעת מיד אם שבועתו לאברהם פקעה. הוא אף מרגיע אותם שאין להם ממה להתבייש לסרב, שכן אברהם אינו נוכח שם אלא רק הוא [אלשיך, מלבי"ם].
אם יסרבו, מצהיר העבד: וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל. יש מפרשים כי זוהי מליצה שמשמעותה חיפוש עצות ואפשרויות אחרות [שד"ל, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ], או פנייה לקרובי משפחה אחרים, מזרחה לאור כשדים, מערבה חזרה לכנען, או חיפוש אישה בוגרת או צעירה יותר באותו אזור [רשב"ם, רד"ק, קונטרס חיבה יתירה].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן כוונה גיאוגרפית ומשפחתית ספציפית: פנייה עַל יָמִין (דרומה) לבנות ישמעאל, או עַל שְׂמֹאל (צפונה) לבנות לוט שהיה יושב לשמאלו של אברהם [רש"י, גור אריה, צאינה וראינה, הדר זקנים, אם למקרא].
פרשנים מקשים כיצד ייתכן שהעבד שקל להשיא ליצחק נשים ממשפחות אלו, שהיו ידועות במעשיהן הרעים ושאברהם ודאי לא היה חפץ בהן. התשובה לכך היא שמדובר בתחבולה פסיכולוגית של נושא ונותן ממולח; אליעזר השתמש באפשרות הזו כאיום כדי לזרז את משפחת רבקה ולמנוע מהם להתגאות או לסחוט אותו, מתוך מחשבה מוטעית שהם האפשרות היחידה שעומדת בפניו [משכיל לדוד, ברכת אשר].