רגע המפגש בין רבקה ליצחק חותם את מסעה הארוך של רבקה מארם נהריים, ומהווה את נקודת השיא שבה היא פוגשת לראשונה את בעלה המיועד. בסצנה זו, המתרחשת במרחב הפתוח של השדה, משתלבים יחד סקרנות, יראת כבוד וגינוני צניעות.
כאשר רבקה מבחינה בדמות המתקרבת, היא פונה לאליעזר ושואלת מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה. הפרשנים מסכימים כי רבקה לא נהגה לשאול על כל עובר אורח שנקרה בדרכה. תשומת לבה התעוררה משום שהאיש פנה לפתע מדרכו המקורית והחל לצעוד במכוון לעבר השיירה שלהם [רשב"ם, ריב"א, הדר זקנים, פענח רזא, ברכת אשר], או שחצה את השדה כדי לקצר את הדרך אליהם [רא"ש]. יתרה מכך, כאשר יצחק ראה מרחוק את הגמלים, הוא יצא לקראתם כדי לבדוק אם עבדו וכלתו הגיעו [שד"ל, רד"ק]. התנהגותו זו, יחד עם הופעתו כאדם מיוחד וחשוב [ביאור שטיינזלץ] או כמי ששקוע בתפילה עמוקה [רא"ש], גרמו לרבקה לחשוד שמדובר ביצחק או במישהו מבני ביתו [רד"ק]. המילה הַלָּזֶה משמשת בשפה המקראית להצבעה על אדם הנמצא במרחק, בניגוד למילה "הזה" הנאמרת על מי שעומד קרוב [רשב"ם, שד"ל, ביאור יש"ר].
בתשובתו, אליעזר מכריז הוּא אֲדֹנִי. גישה מעניינת מסבירה מדוע עד שלב זה בסיפור כינה אליעזר את יצחק "בן אדוני", ורק כעת עבר לתואר "אדוני". הסיבה היא שאדם שאינו נשוי נחשב לחסר שלמות, ורק כעת, עם בואה של רבקה כלתו, יצחק זוכה למעמד המלא של אדון [תולדות יצחק, צאינה וראינה]. בנוסף, אף שאליעזר לא נקב במפורש בשמו של יצחק, רבקה הבינה מיד שאין מדובר באברהם, שכן האיש שראתה לא היה זקן באותה מידה. אליעזר קורא לו "אדוני" משום שאברהם כבר העביר את כל רכושו ליצחק, והעבד עצמו נכלל בנכסים אלו [ביאור יש"ר].
עם קבלת התשובה, רבקה לוקחת את הַצָּעִיף, שהוא בגד עליון שנועד לעיטוף וכיסוי פני הנשים [ביאור יש"ר]. יש המקשרים את המילה לשורש עט"פ בחילוף אותיות [שד"ל], או למשמעות של שאיפה ובליעה, המבטאת את העלמת המראה והסתרתו המוחלטת מהעין [רש"ר הירש].
פעולת ההסתרה, וַתִּתְכָּס, נבעה ממספר מניעים. ראשית, עם סיום המסע והכניסה לחברת אנשים אציליים, היה זה אך ראוי שתתכסה באופן רשמי ומכובד [ביאור שטיינזלץ]. שנית, ההתכסות נבעה מיראת כבוד עצומה שחשה כלפי יצחק, בדומה למשה שהסתיר את פניו מול ההתגלות [ספורנו]. מנגד, יש המפרשים זאת כביטוי של צניעות מובהקת, כמנהג כלות ישראל המכסות את פניהן לקראת הנישואין, או משום שבאותו רגע כבר ראתה עצמה כאשת איש והחליטה לכסות את עצמה גם בפני אליעזר ואנשיו [ברכת אשר].
מבחינה דקדוקית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה היא מבניין התפעל, ומבטאת פעולה שרבקה עשתה בעצמה או פעולה פסיבית שבה כוסתה על ידי נערותיה [אבן עזרא, רש"י, שד"ל, מזרחי, שפתי חכמים, מחוקקי יהודה]. רמז רעיוני עמוק מצאו חלק מהמפרשים בכך שהפועל מזכיר בצורתו פעלים הקשורים לאבלות ושבירה. הדבר בא ללמד שגם ברגעים של שמחה עילאית כיום הנישואין, שזורות מחשבות על רצינות החיים ועל יום המיתה, המעניקות למעמד עומק וקדושה [פרדס יוסף].