בנקודת הזמן המדויקת שבה תפילת האדם פוגשת את ההשגחה העליונה, מתרחש המפגש שיקבע את עתיד האומה. הכתוב לוכד שבריר שנייה נדיר של התרחשות פלאית, שבו המענה האלוהי מקדים את סיום הבקשה האנושית, ומציג את הופעתה של הדמות שנועדה להמשיך את שושלת האבות.
פתיחת הפסוק במילים וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר מתארת כיצד התפילה עדיין הייתה ברוחו או על בדל שפתיו של אליעזר, וכבר נענתה [רד"ק, ספורנו, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים רבים מתעכבים על המילה הוּא, שלכאורה נראית מיותרת. גישה אחת מפרשת כי מילה זו אינה מתייחסת לאליעזר, אלא לעצם קיום המאורע, במשמעות של "ויהי הדבר הזה" [הכתב והקבלה]. גישה עמוקה יותר רואה במילה הוּא רמז ישיר לה' או למלאך שאברהם הבטיח שיקדים ללכת לפני אליעזר. המלאך כבר המתין על עין המים עוד לפני שאליעזר סיים את דבריו, ולכן המענה היה כה מהיר [רבנו בחיי]. מהירות התגובה האלוהית מוסברת בכך שאליעזר ביטל את עצמו לחלוטין בפני ה' מתוך רצון נאמן לקיים את שליחותו של אדוניו. בזכות כך זכה להשגחה מיידית שמנעה ממנו להיכשל באישה אחרת, וחסכה ממנו את הצורך להסתמך על ניחוש בעייתי [אור החיים, אלשיך, פרדס יוסף, חומש קה"ת].
הופעתה של רבקה מתוארת במילים וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת. המילה "והנה" מצביעה על אירוע מפתיע וחדש, שכן יציאתה של רבקה לשאוב מים לא הייתה מעשה שבשגרה. בהיותה בת למשפחת אצולה עשירה וטובת מראה מאוד, היו לאביה שפחות ועבדים שעשו זאת. יציאתה בעיתוי המדויק הזה הייתה נס גלוי שהונע על ידי ההשגחה העליונה כדי לזמן ליצחק את בת זוגו הראויה [מלבי"ם, אלשיך].
הכתוב מאריך בתיאור ייחוסה: אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. רוב הפרשנים מסכימים כי הפירוט נועד להדגיש שבתואל נולד למלכה, שהייתה האישה המרכזית והגבירה, ולא לראומה, פילגשו של נחור. בכך מובהר כי רבקה מגיעה מהמעגל המשפחתי הקרוב והמיוחס ביותר לאברהם [רמב"ן, ספורנו, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר]. בנוסף, הדגשת שמה של הסבתא מלכה, תוך השתיקה לגבי זהותה של אם רבקה, רומזת שרבקה ירשה את אופייה ואת רוחה האצילה של סבתה, בעוד שאמה ככל הנראה לא חלקה את אותה רוח אברהמית [רש"ר הירש].
סיום הפסוק, וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ, משלים את תמונת הופעתה. אף על פי שמקובל היה שבנות עשירים יוצאות מלוות בנערות שנושאות עבורן את הכדים [מלבי"ם], נשיאת הכד על ידי רבקה עצמה אינה מעידה על פחיתות כבוד או זלזול במעמדה. אדרבה, הדבר משקף את תחושת הביטחון, החירות והעצמאות שאפיינו את סביבת משפחתה, ומעיד על אופייה העצמאי והאציל [רס"ג].