לאחר המפגש המפתיע על עין המים, רבקה ממהרת לשוב לביתה כדי לשתף את משפחתה באירועים יוצאי הדופן שחוותה. הכתוב מתאר את תגובתה המיידית ואת היעד המדויק שאליו היא פונה, תוך שרטוט עדין של הדינמיקה המשפחתית באותם ימים.
המילה נכתבת בתורה כ"נער" אך נקראת הַנַּעֲרָה [מנחת שי]. רבקה רצה אל ביתה מתוך שמחה גדולה [רד"ק], כאשר פעולת הריצה אינה מטרה בפני עצמה, אלא נועדה כולה למען ההגדה והשיתוף [שד"ל]. מתוך טעמי המקרא ניתן ללמוד כי הריצה וההגדה גם יחד כוונו אל בית האם [ביאור יש"ר], אף שמבחינה תחבירית נכון יותר לקשר את המילה "לבית" לפעולת ההגדה ולא לריצה [שד"ל].
הפרשנים מתעכבים רבות על הביטוי לְבֵית אִמָּהּ. מדוע רבקה פונה דווקא לאמה ולא לאביה? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבאותה תקופה היה לנשים אוהל או בית משלהן שבו ישבו ועסקו במלאכתן [רש"י], וכי מטבע הדברים, בנות נוהגות לשתף את אימותיהן בחוויותיהן ובסודותיהן יותר מאשר את אבותיהן [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה, ביאור יש"ר]. פרשנים מציינים כי המקרה החריג של רחל, שעליה נכתב כי הגידה לאביה, נבע רק מכך שאמה כבר לא הייתה בין החיים [מזרחי, שפתי חכמים].
סיבות נוספות לפנייה לאם קשורות לאופי האירוע: הדבר נעשה מתוך צניעות, שכן נערה הייתה חשה בושה לספר לגברים על מפגש עם איש זר, וכן משום שנשים נוטות להבחין ראשונות בתכשיטים כגון הנזם והצמידים שקיבלה, ולשאול עליהם [רס"ג]. מנגד, קיימת גישה המצביעה על יחסי הכוחות במשפחה, לפיה האם הייתה עקרת הבית והדמות הדומיננטית, בעוד האב בתואל היה טפל לה. לפי פירוש זה, רבקה לא סיפרה רק לאמה, אלא לכל בני הבית של האם, וכך הגיעה השמועה גם לאוזני אחיה לבן [העמק דבר].
באשר לתוכן הדברים, הביטוי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה מלמד שרבקה מסרה את רוח הדברים ואת עיקרם, גם אם הוסיפה, החסירה או שינתה מעט את המילים, כפי שקורה בדרך כלל בעת סיפור דברים [רד"ק]. בתוך דבריה, רבקה כללה גם את דברי אליעזר שהודה לה' על שהנחה אותו לבית אחי אדוניו. מסירת פרט זה גרמה למשפחה להבין מיד כי מדובר בקרוב משפחה מבית אברהם, מה שהוביל את לבן לצאת ולהזמין את אליעזר פנימה [ביאור יש"ר].