רגעים של יגון עמוק מתחלפים בנחמה ובבניית העתיד, כאשר הבית היהודי הראשון של הדור השני מוקם. המעבר המרגש בין אבלות על אם אהובה לבין אהבת רעיה, משרטט את דמותה הרוחנית העוצמתית של האישה במשפחה.
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ
מבחינה תחבירית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בדרך קצרה (חסר הנסמך), וכוונת הכתוב היא "לאוהל שרה אמו" [אבן עזרא, רלב"ג, מחוקקי יהודה]. מאז פטירתה של שרה, אוהלה נותר ריק וסגור מתוך כבוד עצום, שכן איש לא חשב שאישה אחרת ראויה להיכנס לאוהל של הגבירה הנכבדת [רמב"ן, ביאור יש"ר]. כעת, יצחק מייעד את האוהל הזה לרבקה, שכן באותם ימים היה נהוג שלאדם ולאשתו היו אוהלים נפרדים [רד"ק].
אולם, פרשנים רבים מצביעים על קושי דקדוקי: המילה "האהלה" מופיעה עם ה"א הידיעה, ולכן אינה יכולה להיות מילת סמיכות רגילה. מכאן עולה הפירוש המדרשי העמוק, לפיו הפסוק נקרא כך: יצחק הביא אותה לאוהל המוכר, והנה היא ממש כשרה אמו [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד]. יצחק הכניס את רבקה לאוהל עוד בטרם נשאה לאישה, כדי לבחון מקרוב האם היא אכן ראויה למלא את מקומה של אמו ולהמשיך את דרכה [מלבי"ם, אלשיך, פענח רזא]. ברגע שנכנסה לאוהל, חזרו מיד שלושה נסים קבועים שפסקו עם מותה של שרה: נר דלק מליל שבת עד ליל שבת, ברכה שרתה בעיסה, וענן כבוד אלוהי היה קשור מעל האוהל [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. נסים אלו אינם מקריים, אלא מקבילים לשלוש המצוות המיוחדות שנמסרו לנשים – הדלקת הנר, הפרשת חלה וטהרת המשפחה (נידה) – מצוות שנועדו, על פי תורת הסוד, לתקן את הפגמים הרוחניים שיצרה חוה בחטאה [ריב"א, שפתי כהן, אלשיך]. בנוסף לאלו, יש המציינים נס רביעי: דלתות האוהל חזרו להיות פתוחות לרווחה, עדות למידת הכנסת האורחים והחסד שאפיינה את בית אברהם ושרה [גור אריה, פרדס יוסף]. גישה לשונית נוספת קושרת את המילה "האהלה" לשורש "אור", ומסבירה שעם כניסתה של רבקה, המשכן התמלא מחדש באור ובזוהר רוחני [הכתב והקבלה].
וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה
לאחר שנוכח בצדקתה, נשא אותה יצחק לאישה כדרך העולם, בחופה ובמשתה [רד"ק]. שליחותו של אליעזר היוותה רק ייעוד, ולכן יצחק היה צריך לקדש אותה בעצמו באופן רשמי [העמק דבר].
וַיֶּאֱהָבֶהָ
התורה ממעטת לתאר אהבת איש לאשתו, והאזכור כאן בא להדגיש שלא היה זה רק שידוך משפחתי הכרחי, אלא אהבה יוצאת דופן שאינה תלויה בדבר, אשר נבעה מצניעותה, ממעשיה הטובים ומאהבתה הכנה אליו [רד"ק, בעל הטורים, חתם סופר]. סדר הדברים בפסוק – קודם הנישואין ואז האהבה – מצביע על מהות הנישואין היהודיים: האהבה האמיתית אינה קודמת לנישואין כהתלהבות עיוורת, אלא צומחת, מעמיקה ומתבססת לאחריהם, מתוך היכרות והערכה פנימית [רש"ר הירש, העמק דבר].
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ
יצחק היה בן יחיד שניצל מעקידה, והיה קשור מאוד לאמו. במשך שלוש שנים מאז פטירתה הוא היה שרוי באבל כבד ולא הצליח למצוא מנחם, בשל חשיבותה וגדולתה העצומה של שרה [רמב"ן, ספורנו, רד"ק, שטיינזלץ]. דרכו של עולם היא שכל זמן שאמו של אדם בחיים הוא כרוך אחריה, ומשמתה – אשתו הופכת למקור נחמתו [רש"י, צאינה וראינה]. המילה "אחרי" מתפרשת כאן גם במשמעות של "ממלאת מקום"; יצחק התנחם בכך שרבקה הייתה ממשיכת דרכה האמיתית של אמו, והתנהגה בכל מעלותיה הנפשיות [הכתב והקבלה]. תהליך רגשי זה מציב את האישה היהודית במקום של כבוד ואצילות עצומה, שכן יצחק מצא באשתו את אותה רוח גדולה ואת אותו עולם פנימי שאבדו לו עם פטירת אמו [רש"ר הירש].
מתוך סמיכות הפסוקים בין נישואי יצחק לבין נישואיו השניים של אברהם לקטורה המופיעים מיד לאחר מכן, לומדים הפרשנים דרך ארץ: אלמן שיש לו בנים, ראוי שישיא קודם את בניו ורק לאחר מכן יישא אישה לעצמו [בעל הטורים, רבנו בחיי].