לאחר סיום המשא ומתן המוצלח על הנישואין, מתאר הכתוב את המעבר לחגיגה ולמנוחה, שהתרחשו בשעות הערב לאחר פגישת העבד ורבקה מוקדם יותר [ביאור שטיינזלץ]. סעודה זו לא הייתה ארוחה רגילה, אלא סעודת אירוסין של ממש שנחגגה בשמחה רבה [העמק דבר, מלבי"ם].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת לתיאור מלוויו של העבד במילים וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ. מפרשים מציינים את ההבדל בין השימוש במילה עִמּוֹ כאן, לבין המילה "אִתּוֹ" שהופיעה מוקדם יותר בפרק. בעוד שהמילה "אִתּוֹ" רומזת על טפלות ומעמד משני של המלווים ביחס לעבד אברהם, המילה עִמּוֹ מבטאת שוויון. בשעת השמחה והסעודה, העבד לא נהג בשררה כלפי אנשיו, אלא כולם ישבו, אכלו ושמחו יחד בצוותא ובמעמד שווה [העמק דבר, מלבי"ם].
לאחר הסעודה, הכתוב מציין וַיָּלִינוּ. הפרשנים מסכימים כי פועל זה, בכל מקום בו הוא מופיע במקרא, מתייחס תמיד ללינת לילה אחד בלבד. מכיוון ששעות היום מפסיקות בין לילה למשנהו, המונח הבסיסי של לינה אינו יכול לכלול שני לילות יחד, וכאן הכתוב מדגיש שאכן קמו מיד בבוקר שלמחרת [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר, גור אריה].
עם בוקר, העבד מבקש מיד שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי כדי להשלים את שליחותו. אף על פי שהוא מבקש בלשון יחיד שישלחו אותו, כוונתו הברורה והנסתרת היא שישלחו את הנערה עמו [ביאור שטיינזלץ]. באותם ימים היה מנהג ידוע שלא להשאיר אישה המאורסת לאיש לבדה עם אנשים שאין הבעל בטוח בהם. לו הייתה רבקה מתעכבת בבית משפחתה, העבד היה נאלץ להישאר שם כדי לשמור עליה, ולכן דרישתו לצאת לדרך חייבה ממילא גם את יציאתה עמו [העמק דבר].
דרישה נחרצת זו של העבד לצאת מיד לדרך, מובילה לתפנית משמעותית בהמשך הסיפור. מכיוון שעל פי המסורת בתואל האב מת במהלך אותו הלילה, ניטלה הסמכות להשיא את הבת בעל כורחה. כתוצאה מכך, בקשת העבד ללכת מאלצת את המשפחה לפנות אל רבקה עצמה ולשאול להסכמתה, מה שמקבע את ההלכה החשובה שאין משיאין אישה אלא מדעתה ובהסכמתה [ברכת אשר על התורה].