תחשבו על רגע שבו הצלחתם לסיים משימה ממש חשובה וגדולה. בטח הרגשתם הקלה עצומה ורציתם לחגוג! זה בדיוק מה שקרה לעבד אברהם. אחרי שהוא הצליח לסכם את כל ענייני החתונה, כולם התיישבו בערב לסעודה מיוחדת ושמחה מאוד של אירוסין. מסופר שגם וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ ישבו לאכול. המילה עִמּוֹ מלמדת אותנו משהו יפה: בזמן החגיגה, העבד לא התנהג כמו מפקד שנותן פקודות למלווים שלו, אלא כולם ישבו, אכלו ושמחו יחד כשווים.
אחרי הסעודה הם הלכו לישון, והמילה וַיָּלִינוּ אומרת לנו שמדובר בשינה של לילה אחד בלבד. ואכן, מיד בבוקר שלמחרת העבד קם וביקש: שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. הוא אומנם ביקש בלשון יחיד שישלחו אותו, אבל בעצם התכוון שישלחו יחד איתו גם את רבקה. באותם ימים היה נהוג שברגע שאישה מתארסת, היא לא נשארת לבדה אלא יוצאת לדרך עם אנשים שסומכים עליהם. אם רבקה הייתה מתעכבת בבית, העבד היה חייב להישאר שם כדי לשמור עליה, ולכן הוא מיהר לצאת.
הבקשה הנחרצת שלו לצאת מיד לדרך יצרה מצב מיוחד. במהלך אותו הלילה, בתואל, אבא של רבקה, הלך לעולמו. בגלל שהאבא כבר לא היה שם כדי להחליט בשבילה, המשפחה הייתה חייבת לפנות אל רבקה עצמה ולשאול אם היא מסכימה ללכת. מכאן אנחנו לומדים כלל חשוב מאוד: אי אפשר לחתן אישה בלי שהיא מסכימה לכך מרצונה החופשי.