אליעזר עומד בפני משפחתה של רבקה ומשחזר באוזניהם את התגשמות המבחן שערך ליד הבאר. בדבריו הוא מדגיש את הסימנים המדויקים שהוכיחו לו כי רבקה היא הכלה המיועדת ליצחק.
כאשר אליעזר מצטט את רבקה ואומר גַּם אַתָּה, המילה גַּם באה לרבות ולהכליל גם את האנשים שהתלוו אליו [רש"י, מזרחי]. עם זאת, הפרשנים שמים לב להבדל בין מה שאירע בפועל לבין הדרך שבה אליעזר מספר זאת למשפחה, שכן בתיאור המקורי האנשים לא הוזכרו כלל.
הסבר אחד לכך הוא שכדי שהסימן יהיה מובהק ושלם, הוא היה חייב לכלול שלושה מרכיבים: שתייה לאליעזר, לאנשיו ולגמלים. אליעזר אמנם הבין זאת בעצמו בשעת המעשה, שכן ברור שמי שטורח להשקות בהמות בוודאי ישקה גם בני אדם שניצבים מולו, אך כאשר סיפר זאת למשפחה הוא נאלץ לפרש ולהזכיר את האנשים במפורש, כדי שיבינו את עוצמת הסימן [גור אריה].
הסבר נוסף נוגע לענווה של אליעזר. במפגש עצמו, רבקה הבחינה בחכמתה בין אליעזר הצדיק לבין משרתיו הפשוטים, ולכן הפרידה ביניהם והשוותה את המשרתים לגמלים. אולם, כאשר אליעזר עמד מול משפחתה, הוא שינה מעט את התיאור וכלל את האנשים יחד עמו, כדי שלא להיתפס כיהיר וכמי שמחזיק מעצמו אדם מורם מעם [משכיל לדוד].
בהמשך הפסוק, רבקה אומרת וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב. הסיבה שהיא השתמשה בפועל לשאוב ולא בפועל להשקות, נובעת מכך שאין זה מדרכן של נשים להגיש אוכל או שתייה ישירות לבהמות של גברים. לחלופין, הסיבה היא מעשית: במקום הייתה שוקת, ורבקה רק הייתה צריכה לשאוב את המים ולמלא אותה, והגמלים כבר שתו בעצמם [ריב"א].
בסיום דבריו מכריז אליעזר: הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה'. משמעות המילה הֹכִ֥יחַ היא בירר והודיע [רש"י]. בירור זה אינו רק תוצאה של המבחן, אלא חשיפה של גזירה אלוהית משמים, בדומה לבת קול המכריזה מראש למי מיועדת כל אישה [ספורנו].
לבסוף, המילה הִוא נכתבת בפסוק באות וי"ו אך נקראת באות יו"ד (היא). תופעה זו משקפת תהליך לשוני קדום שבו אותיות מסוימות התחלפו זו בזו בשפות עתיקות [אם למקרא].