בשעה שאליעזר מגולל באוזני משפחת רבקה את קורות פגישתם ליד הבאר, הוא בורר את מילותיו בקפידה ומעצב את סיפור המעשה כדי להתמודד עם המורכבות הדיפלומטית מול מארחיו.
השינוי הבולט ביותר בדבריו נוגע לסדר האירועים. בעוד שבפועל אליעזר העניק לרבקה את התכשיטים ורק לאחר מכן שאל לזהותה, בתיאורו כאן הוא הופך את הסדר ומציין קודם וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ ורק לאחר מכן וָאָשִׂים הַנֶּזֶם. הפרשנים מסכימים כי שינוי זה נעשה בכוונת מכוון [רש"י, תולדות יצחק, צאינה וראינה]. הגישה המרכזית מסבירה שאליעזר חשש כי אם יספר את האמת, המשפחה תתפוס אותו במילתו ותלגלג עליו – כיצד ייתכן שאדם חכם מעניק תכשיטים יקרים כל כך לנערה זרה שאינו מכיר [רש"י, צאינה וראינה].
מעבר לחשש מהלעג, אליעזר נמנע מלחשוף שסמך על נס, שכן ידע שמשפחתה לא תאמין בכך [משכיל לדוד]. יתרה מזאת, הוא חשש שאם יגלה להם שההשגחה העליונה הועידה את רבקה ליצחק בבירור, הם יבינו שהוא תלוי בהם לחלוטין וינצלו זאת כדי לסחוט ממנו הון עתק [ברכת אשר על התורה]. מניע נוסף לשינוי הסדר הוא הרצון לשמור על עקביות; מאחר שהצהיר קודם לכן כי נשלח לחפש אישה ספציפית ממשפחת אברהם, הודאה בכך שנתן את המתנות לפני שידע מי היא, הייתה סותרת את דבריו ומרמזת שהיה מוכן לקחת כל נערה [שד"ל, מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בשינוי הסדר מהלך משפטי: אליעזר רצה להדגיש שהתכשיטים ניתנו לרבקה רק לאחר שנודע לו שהיא הכלה המיועדת, ובכך לקבע את מעמדם כמתנות חתן לכלה. אילו היה נותן אותם לפני שנודעה זהותה, המשפחה הייתה עלולה לטעון שאלו דמי תשלום על עבודתה בשאיבת המים, וכך הייתה לאביה זכות משפטית להחזיק בהם [אור החיים].
דיוק נוסף בדברי אליעזר ניכר באופן שבו הוא מציג את ייחוסה של רבקה. כאשר רבקה הציגה את עצמה לראשונה, היא הדגישה את ייחוסה לסבתה מלכה, כדי להיקשר להרן, אביה של מלכה, שקידש את שם ה' באור כשדים. אולם אליעזר, ביושבו מול משפחת עובדי אלילים, שינה את הנוסח ואמר בַּת־בְּתוּאֵל בֶּן־נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ מִלְכָּה, כדי לא לפגוע בכבודו של בתואל בתוך ביתו על ידי ייחוסו אחר אמו, והפך את לידת מלכה לפרט משני [הכתב והקבלה].
הפרשנים מוצאים משמעות עמוקה גם במיקום התכשיטים. הבחירה במילים עַל־אַפָּהּ (ולא "באפה") רומזת לכך שרבקה כבשה את פניה מתוך צניעות וכבוד, ולא התלוננה על כך שאדם מכובד מטריח נערה קטנה לשאוב עבורו מים. בדומה לכך, הצמידים הונחו עַל־יָדֶיהָ כאות הוקרה לידיים שעמלו קשות והורידו את הכד כדי להשקות את הגמלים [שפתי כהן]. נתינת התכשיטים עצמם אינה נתפסת רק כמתנה, אלא כפעולה בעלת אופי של קידושין, המחייבת שהכלה תפיק הנאה ישירה מהחפץ [צפנת פענח]. לבסוף, צניעותו הרבה של אליעזר ניכרת בכתיב החסר של המילה וָאָשִׂם (ללא האות יו"ד), המעיד כי בעת שענד לה את התכשיטים, הוא נזהר לחלוטין שלא לגעת בבשרה [קיצור בעל הטורים].