יצא לכם פעם לספר משהו שהיה לכם חשוב מאוד, והייתם צריכים לבחור את המילים שלכם בזהירות רבה כדי שלא יצחקו עליכם או לא יבינו אתכם נכון? תארו לעצמכם את אליעזר יושב מול המשפחה של רבקה ומספר להם את כל מה שקרה ליד הבאר. אליעזר מספר את הסיפור, אבל משנה פרט אחד חשוב ממה שקרה באמת. הוא אומר להם קודם וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ, כלומר שקודם הוא שאל אותה מי היא, ורק אחר כך וָאָשִׂים הַנֶּזֶם, שזה אומר שהוא נתן לה את התכשיטים. במציאות הוא קודם נתן את המתנות ורק אז שאל לשמה. אליעזר החכם פחד שאם יספר את האמת, המשפחה תלעג לו ותחשוב שזה ממש לא הגיוני שאדם מכובד מעניק מתנות כל כך יקרות לנערה זרה שהוא בכלל לא מכיר. לכן הוא סידר את הסיפור כך שיישמע להם מובן.
בנוסף, אליעזר נזהר מאוד לשמור על הכבוד בתוך המשפחה. כשהוא מתאר מי היא רבקה, הוא אומר שהיא בַּת־בְּתוּאֵל בֶּן־נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ מִלְכָּה. הוא מזכיר קודם כל את אבא של רבקה, כדי לתת לו כבוד בתוך הבית שלו, ורק אז מזכיר את סבתא שלה.
אליעזר גם רצה להראות למשפחה כמה הוא מעריך את המעשים הטובים של רבקה. הוא אומר ששם את הנזם עַל־אַפָּהּ, כדי לרמז על כך שהיא הייתה צנועה ועדינה, ולא התלוננה לרגע שהיא צריכה לעבוד קשה עבור אדם זר. את הצמידים הוא שם עַל־יָדֶיהָ, כמעין פרס ותודה לידיים החרוצות שעמלו והורידו את הכד הכבד כדי להשקות את הגמלים הצמאים. כשאליעזר מתאר את הנתינה ואומר וָאָשִׂם, הוא בעצם מספר שהוא נתן לה את התכשיטים בשיא הצניעות והעדינות, ונזהר מאוד שלא לגעת בה.