המפגש על עין המים מהווה את רגע ההכרעה במסעו של אליעזר למציאת אישה ליצחק. בפעולותיו ובקשתו של העבד שזורים אבחנה דקה, זהירות, וזיהוי של השגחה אלוהית גלויה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאליעזר רץ משום שהבחין בנס פלאי: מי הבאר עלו מאליהם לקראת רבקה. מסקנה זו נשענת על שני דיוקים בפסוקים. ראשית, הכתוב מתאר שרבקה מילאה את כדה ועלתה, מבלי להזכיר פעולת שאיבה, דבר המעיד על כך שלא נזקקה להתאמץ ולשאוב [רמב"ן, הטור הארוך, ברטנורא]. שנית, המילה לִקְרָאתָהּ מעוררת קושי לשוני: אם אליעזר כבר עמד סמוך למעיין ורבקה התרחקה ממנו לאחר שמילאה את כדה, היה עליו לרוץ "אחריה" ולא "לקראתה". מכאן שהמילה מתייחסת למים שעלו לקראתה [מזרחי, שפתי חכמים, ברטנורא], אם כי יש הסבורים שרבקה רק החלה את עלייתה מהמעיין ולכן אליעזר רץ אל מולה [גור אריה].
התורה מדגישה שאליעזר פעל כ"עבד", שכן בהיותו משרתו של אברהם הוא היה מורגל בנסים מעין אלו, שבהם הטבע מתברך ונענה לצדיקים. כשראה את המים עולים, הבין מיד שהיא ראויה להיכנס לבית אברהם [שפתי חכמים, יריעות שלמה, גור אריה]. נס זה אירע רק בפעם הראשונה כדי לסמן לאליעזר שזו האישה המיועדת. כאשר אליעזר גולל מאוחר יותר את סיפור המעשה באוזני משפחתה של רבקה, הוא השמיט את פרט הנס כדי שלא יחשדו בו שהוא בודה דברים מליבו [רמב"ן, הטור הארוך].
מנגד, ישנה דעה ולפיה אליעזר רץ פשוט משום שראה נערה יפת תואר, ומאותו רגע סמך על ה' שישלים את המלאכה [רד"ק], או שרץ מתוך זריזות ומסירות של משרת הממהר לבצע את שליחותו נאמנה [רש"ר הירש].
הפרשנים מסבירים כי המילה הַגְמִיאִינִי משמעותה לגימה קטנה וטעימה מועטת של מים, פחות משתייה רגילה או השקיה מלאה [רש"י, שד"ל, רס"ג, ביאור יש"ר, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ]. מפסוק זה אף נלמד בתלמוד השיעור המינימלי של "כדי גמיאה" (מלא לוגמיו) לעניין איסור הוצאת משקים בשבת [תורה תמימה].
מתעוררת השאלה מדוע אליעזר שינה את נוסח התנאי המקורי שקבע בינו לבין ה'. בתחילה תכנן לומר "הטי נא כדך ואשתה", אך בפועל ביקש רק לגימה מועטת ולא דרש ממנה להטות את הכד עבורו.
לפי גישה אחת, ברגע שאליעזר ראה את הנס והבין שזוהי הנערה המיועדת מזרע קדוש, הוא נתקף חרדה שמא היא תסרב לבקשה טרחנית והוא יפסיד את השידוך בגלל התנאי הנוקשה שהציב. לכן, הוא צמצם את בקשתו למינימום האפשרי כדי שיהיה לה קל להסכים [אור החיים].
גישה אחרת מסבירה שהשינוי נבע מהמציאות בשטח: מאחר שרבקה ירדה אל המעיין, הכד שלה התמלא עד גדותיו. לפיכך, לא היה צורך שתטה את הכד, ואליעזר יכול היה לגמוע ישירות מן הכד בעודו מונח על כתפה [העמק דבר].
נוסף על כך, יש המפרשים שאליעזר ביקש רק "מעט" מים, אך בפועל שתה באיטיות רבה. מטרתו הייתה להרוויח זמן כדי להתבונן בה היטב ולבחון את מידותיה וסבלנותה בזמן שהיא ממתינה לו [תולדות יצחק]. בקשתו לשתות דווקא מִכַּדֵּךְ נבעה מכך שהבחין כי הכד שלה היה נקי וטהור במיוחד בהשוואה לכדיהן של נערות אחרות, מה שהעיד על אופייה [תולדות יצחק]. מנהגה של רבקה להשקות את האורח ואת בהמותיו לא היה פחיתות כבוד, אלא ביטוי של הכנסת אורחים וחסד, בדומה לגדולי ישראל ששימשו את אורחיהם ורבותיהם [רס"ג].