רגע לפני תחילת הסעודה, עוצר השליח את מארחיו ופותח את דבריו בהצהרה קצרה וטעונה. מילים ספורות אלו משמשות לא רק כהצגה עצמית, אלא כמהלך אסטרטגי, פסיכולוגי ורוחני שנועד להבטיח את הצלחת שליחותו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את ההצהרה לסירובו של האורח לאכול. מאחר שהמארחים תמהו מדוע הוא מעכב את הסעודה, הוא מסביר באמצעות המילים עֶבֶד אַבְרָהָם כי בניגוד לאדם רגיל שדואג קודם לצרכיו הפיזיים, כעבד, משימת אדונו קודמת לגופו ואין לו רשות לעשות דבר לעצמו בטרם ישלים את השליחות [העמק דבר, ריב"א, בכור שור, הדר זקנים]. מנגד, יש המפרשים את ההימנעות מאכילה כזהירות מחושבת: הוא לא רצה לאכול מלחמם בטרם יסכימו לשידוך, כדי שלא ירגיש מחויב אליהם אם יציעו לו נערה שאינה מתאימה, או כדי שלא יאכל מסעודת רשעים במקרה שיסרבו [קרני אור, שפתי כהן]. גישה נוספת ומפתיעה טוענת כי המארחים ניסו להרע לו ושמו רעל במזונו, וההצהרה נועדה לרמוז להם שהוא מוגן בזכות אדונו הגדול [יהל אור, שפתי כהן]. דעה אחרת, שנדחתה, הציעה כי הוא מנוע מלאכול משום שישנם מאכלים האסורים עליו [אבן עזרא].
רובד נוסף בפירוש הפסוק נוגע לכנות ומוסר. הפרשנים מצביעים על כך שהשליח יישם את הכלל לפיו אדם צריך להקדים ולספר על חסרונותיו בעצמו. לנוכח העושר הרב, הפאר ופמליית המשרתים, המארחים עשויים היו לטעות ולחשוב שהוא בנו של אברהם, קרוב משפחה עשיר או האדון בעצמו [רד"ק, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. יתרה מכך, מראה פניו היה דומה לזה של אברהם, והם ביקשו לחלוק לו כבוד מלכים. מתוך יראת שמים וענווה, הוא מיהר להבהיר את מעמדו האמיתי כדי לא ליהנות מכבוד שאינו שלו [פרדס יוסף]. בהקדמת התואר עֶבֶד, הוא מנע מעצמו בושה עתידית והציל את מארחיו מהחטא של הלבנת פניו [תורה תמימה]. בנוסף, הוא התנצל בענווה על כך שהאוכל מתקרר בגללו, והסביר שכמשרת שפל, אין לו כל העדפה בין אוכל חם לצונן [שפתי כהן].
למרות ההנמכה העצמית, ההצהרה עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי שימשה כאמצעי שכנוע מתוחכם שהעצים את כבודו של אברהם. השליח הציג למארחיו משוואה פשוטה: אם אני, שמופיע לפניכם בעושר כה רב ובמעמד כה מכובד, איני אלא משרת, תארו לעצמכם מהי גדולתו של אדוני. בכך הוא ענה על התהייה מדוע אברהם לא הגיע בעצמו לשידוך, שכן אברהם הוא כמלך שאינו יוצא בעצמו אלא שולח את נציגיו [רס"ג, אלשיך]. עצם היותו עבד לאברהם מעיד על כוח המשיכה הרוחני של האדון, שכן אנשים חכמים ומוכשרים היו מוכנים לשעבד את עצמם מרצון ובחינם רק כדי להסתופף בצלו [אדרת אליהו]. לבסוף, התואר אינו מעיד על שפלות בלבד, אלא על יוקרה אישית: הוא מבהיר להם שהוא אינו סתם משרת, אלא האיש המיוחד הממונה על כל ענייניו ונכסיו של אברהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].