הגעתו של אליעזר אל הבאר מפגישה אותו עם רבקה, והכתוב עוצר כדי לתאר את מידותיה הייחודיות של הנערה, שהפכו אותה לראויה להקים את ביתו של יצחק. תיאור זה משלב בין שלמותה הפיזית, טהרתה המוסרית וההשגחה האלוהית שליוותה אותה.
המילה וְהַנַּעֲרָ נכתבת בתורה חסרה, ללא האות ה', רמז לשלב חייה המדויק: היא כבר אינה ילדה קטנה, אך עדיין בנעוריה ובטרם הגיעה לבגרות מלאה [רש"ר הירש, תורה תמימה]. היא מתוארת כטֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, כלומר בעלת יופי חיצוני רב וגוון פנים נאה [ספורנו, ביאור יש"ר], אך גם בעלת חן פנימי, אצילות וטוהר מידות שהתאימו לקדושתו ושלמותו של יצחק [רש"ר הירש, צפנת פענח]. יתרה מכך, הופעתה של נערה כה יפה על הבאר לא הייתה דבר מובן מאליו; בדרך כלל, נערות יפות נמנעו מלצאת מבתיהן אל המרחב הציבורי מפחד בחורי המקום, ויציאתה דווקא באותו יום הייתה תוצאה ישירה של השגחת ה' שנענה לתפילת אליעזר [תולדות יצחק, מלבי"ם].
התורה כופלת את תיאור טהרתה: בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ. כפילות זו עוררה דיון נרחב בקרב הפרשנים, המציגים גישות שונות להבנתה. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מן הפרשנים מתמקדת בצניעותה יוצאת הדופן של רבקה. בניגוד לבנות המקום שהיו רגילות לשהות בחברת הרועים, רבקה מעולם לא באה במגע עם גברים. היא הקרינה אצילות וריחוק שמנעו מכל איש להתקרב אליה, לדבר איתה בקלות ראש, או אפילו לבקש את ידה [רשב"ם, העמק דבר, רש"ר הירש, תורה תמימה, ביאור יש"ר]. הכתוב תולה את חוסר הידיעה באיש, כדי להדגיש את טהרתה הפסיבית, בניגוד לנשות הגויים שהיו פרוצות ויוזמות קשרים [ריב"א]. מסורת נוספת קושרת את ההצלה ממגע עם גברים לנס שנעשה לה, בו ניצלה ממנהג שליטי המקום לבעול כל בתולה לפני נישואיה [תורה תמימה].
גישה פרשנית אחרת מסבירה את הכפילות כעדות לטהרה פיזית מוחלטת. בעוד שנשות הגויים היו שומרות על בתוליהן כדרכן, אך מפקירות עצמן למשכב שלא כדרכן, התורה מעידה שרבקה הייתה נקייה מכל סוג של יחסים [רש"י, מזרחי, שפתי כהן, רלב"ג]. מנגד, ישנם פרשנים שדחו בתוקף פירוש זה, בטענה שאין זה ראוי שהתורה תדבר על עניינים של חוסר צניעות. לשיטתם, ההדגשה באה לשלול אפשרות של עיבור ללא פגיעה בבתולים, או להעיד על שלמותה הפיזית למרות גילה הצעיר שבו מבחינה ביולוגית הבתולים חוזרים, וכן להבהיר כי היא בתולה טבעית ולא כזו שאיבדה את בתוליה בשוגג כתוצאה ממכה [אבן עזרא, חומת אנך, חזקוני, גור אריה, דברי דוד].
פעולותיה של רבקה על הבאר משלימות את תמונת אופייה. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה מעיד שהיא ירדה אל המעיין עצמו, שבו המים היו קרובים לפני הקרקע, כדי להביא מים נקיים לביתה, בעוד הבהמות שתו מן הבאר שלמעלה [רד"ק, שטיינזלץ, קונטרס חיבה יתירה]. ירידתה אל תוך המעיין במקום להתכופף לשאוב, העידה על צניעותה, והיא עשתה זאת בזריזות מבלי להתעכב לשוחח ולשחק עם שאר השואבות [העמק דבר, ביאור יש"ר].
התורה מדייקת וכותבת וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ ולא כותבת "ותשאב", כדי לרמז על הנס שהתרחש שם: המים עלו לקראתה מאליהם. נס זה היה סימן מובהק לזכותה, ורמז לבאות עבור צאצאיה שיזכו לקריעת הים ולבארה של מרים [רד"ק, רבנו בחיי, תולדות יצחק]. לבסוף, המילה וַתָּעַל מתארת את עלייתה הפיזית מן המעיין חזרה למעלה, בפעולה פשוטה ומהירה של הליכה, ולא במשמעות של העלאת הכד [ביאור יש"ר].