מסעו של אליעזר למציאת אישה ליצחק דורש היערכות קפדנית, הן מבחינה חומרית והן מבחינה ייצוגית. אליעזר אינו יוצא כהלך פשוט, אלא כנציגו של אדם עשיר ומכובד, ועליו להצטייד בהתאם כדי להבטיח את הצלחת שליחותו ולשכנע את משפחת הכלה להסכים לשידוך.
כאשר הפסוק מציין כי אליעזר לקח עֲשָׂרָה גְמַלִּים, הפרשנים מסבירים כי מספר זה נבחר כדי לשאת את המשא הרב ולהפגין את עושרו של אברהם [אור החיים, מלבי"ם], או כדי להביא עמו עשרה אנשים שישמשו מניין לברכת האירוסין והנישואין [צפנת פענח, חזקוני, הדר זקנים]. הגמלים הללו לא היו בהמות משא רגילות, אלא מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו – גמלים מובחרים, גדולים וניכרים ביופיים, שהיו מצוידים באוכפים מהודרים וראויים לרכיבה של אנשי מעלה, כהכנה להבאת הכלה ונערותיה [העמק דבר, תולדות יצחק, רש"ר הירש, חזקוני].
ייחודם של גמלי אברהם לא התבטא רק בחזותם, אלא גם בהנהגתם המוסרית. רוב הפרשנים מציינים כי הגמלים היו ניכרים בכך שיצאו כשהם זמומים (חסומי פה), כדי למנוע מהם לרעות בשדות זרים ולגזול רכוש של אחרים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, רש"ר הירש]. אף על פי שבתלמוד מסופר כי בהמותיהם של צדיקים אינן נכשלות באיסור מעצמן, אברהם ואליעזר החמירו על עצמם וזממו את הגמלים משום שאין לסמוך על הנס, או משום שרצו להקפיד הקפדה יתרה על רכוש הזולת גם בדרכים מועדות לנזק [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ברטנורא].
הביטוי וְכׇל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ מתפרש בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית הראשונה מפרשת את הדברים כפשוטם: אליעזר נטל עמו את המובחר והיקר שבנכסי אברהם – כסף, זהב, תכשיטים, מרגליות ופירות משובחים. מטרת השפע הזה הייתה להציג בפני משפחת הכלה את עוצמתו הכלכלית של אברהם, ובכך לפתות אותם להסכים לנישואין [רמב"ן, רד"ק, שד"ל, ספורנו, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. בנוסף, נטילת הרכוש מבטאת את האמון המוחלט של אברהם באליעזר, שהיה שליט בכל נכסיו ויכול היה לקחת ככל העולה על רוחו [ספורנו, חזקוני, רבנו בחיי]. גישה נוספת רואה במילה "טוב" רמז למעלותיו הרוחניות של אברהם, לתורה ולגמילות החסדים שלו, שאותם לקח אליעזר כצידה רוחנית לדרך [כלי יקר, שפתי כהן].
הגישה המרכזית השנייה, המבוססת על המדרש, מסבירה כי "כל טוב אדוניו" אינו רכוש פיזי אלא שטר מתנה (דייתיקי) שבו כתב אברהם את כל נכסיו ליצחק, ואליעזר נשא את השטר בידו כדי להראותו למשפחת הכלה ולהוכיח שיצחק הוא היורש הבלעדי [רש"י, רמב"ן, רד"ק, רבנו בחיי, ברטנורא]. פרשנים שונים מתמודדים עם השאלה כיצד יכול היה אברהם להעביר את נחלתו רק ליצחק ולנשל את ישמעאל ובני קטורה, בניגוד לכלל ההלכתי שאין להעביר נחלה מבין לבן. התשובה המקובלת היא שאברהם פעל על פי ציווי אלוהי ישיר ("כי ביצחק יקרא לך זרע"), וכן בהוראת ה' לשמוע בקול שרה שדרשה כי ישמעאל לא יירש עם בנה [מזרחי, גור אריה, לבוש האורה, משכיל לדוד].
הכפילות בפסוק, המציין תחילה וַיֵּ֔לֶךְ ולאחר מכן שוב וַיָּ֗קׇם וַיֵּ֛לֶךְ, מוסברת בכך שההליכה הראשונה מתארת את ההתארגנות, קיבוץ הגמלים מהשדה ולקיחת הרכוש, ואילו ההליכה השנייה מתארת את היציאה הממשית והזריזה לדרך [העמק דבר, רבנו בחיי, ברטנורא]. יש המדגישים כי למרות עושרו של אברהם, אליעזר עצמו הלך ברגל כדרך העבדים, והוביל את הגמלים המיועדים לכלה, כדי שכאשר יגיע לבאר, מבחן החסד של הנערה יהיה אמיתי – כלפי עבד עייף הצועד ברגל, ולא כלפי סוחר עשיר הרוכב בגאון [רש"ר הירש].
יעדו של המסע הוא אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר. המקום נקרא "ארם נהריים" משום שחבל ארץ זה ממוקם בין שני נהרות גדולים, הפרת והחידקל [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר, נתינה לגר, אם למקרא]. עיר נחור היא העיר חרן, שאליה עבר נחור, אחי אברהם, כדי להצטרף לאביו תרח [רד"ק, ביאור יש"ר, קונטרס חיבה יתירה]. עיר זו הייתה שקועה בעבודה זרה, עובדה המעצימה את דמותה של רבקה, שגדלה בסביבה זו אך בחרה לדבוק באמונה באל אחד ובמידות מוסריות [חומש קה"ת].