סעודת קבלת הפנים הנערכת לכבודו של עבד אברהם הופכת לנקודת מבחן מתוחה. בעוד המארחים מבקשים לכבדו במזון ובמשתה, העבד עוצר את המהלך הטבעי של האירוח ומציב תנאי ברור. התנגשות זו בין הצרכים הפיזיים לשליחות הרוחנית והמעשית עומדת במוקד הפסוק.
המילה וַיּוּשַׂם כתובה במסורת באות י' כפולה ("ויישם"), אך נקראת כפועל סביל. רוב הפרשנים מסבירים כי המזון הונח לפניו על ידי נערי הבית [רד"ק, שד"ל], ועצם הנחת המזון נחשבת כהזמנה לאכול ללא צורך באמירה מפורשת מצד המארח [תורה תמימה]. בהמשך, כאשר העבד מצהיר עַד אִם דִּבַּרְתִּי, המילה "אם" אינה משמשת כמילת תנאי או ספק, אלא במשמעות של "אשר" או "כאשר" – כלומר, לא אוכל עד אשר אסיים לדבר את דבריי [רש"י, מזרחי, גור אריה]. בתגובה, נאמר לו וַיֹּאמֶר דַּבֵּר, כאשר הדובר הוא ככל הנראה לבן או בתואל [רד"ק, ביאור יש"ר].
מדוע סירב אליעזר לאכול מיד? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי לאחר שראה שה' הצליח את דרכו, העבד חש שחובתו להשלים את השליחות קודמת לכל התעסקות באכילה ושתייה [רשב"ם, ביאור יש"ר]. הוא ביקש להבהיר שאינו אורח רגיל שבא ליהנות ממנעמי הבית, ואם לא יסכימו לבקשתו – לא יאכל משלהם [מלבי"ם, חומת אנך]. בנוסף, עצם הישיבה לסעודה משותפת יוצרת מחויבות אישית כלפי המארח, ולכן העבד דרש להגדיר את כוונותיו מראש [ביאור שטיינזלץ].
גישה נוספת קושרת את הסירוב לדיני ממונות ושידוכים. אליעזר כבר העניק לרבקה תכשיטים יקרים כדמי קדימה ("סבלונות"). על פי ההלכה, אם שליח החתן אוכל בסעודה בבית הכלה, מתנות אלו אינן חוזרות אליו גם אם השידוך מתבטל. אליעזר נמנע מאכילה כדי לשמור על זכותו לקבל את התכשיטים בחזרה במקרה של סירוב מצד המשפחה [נחל קדומים, צפנת פענח]. מעבר לכך, כתלמיד חכם וזקן בית אברהם, הוא ידע שאכילה מיידית עם אנשים שאינם במדרגתו הרוחנית עלולה לפגוע במעמדו. הוא שמר על מרחק מכובד כדי שדבריו יישמעו ויתקבלו ברצינות [נחלת יעקב, פרדס יוסף], ואף סירב להתחיל בסעודת חול ללא אמירת דברי תורה וברכות [חנוכת התורה, קיצור בעל הטורים].
רובד פרשני עמוק ומרתק נשען על מסורת המדרש, ולפיה משפחת בתואל ניסתה להתנקש בחייו של אליעזר. המארחים הטילו סם המוות בקערתו כדי להרוג אותו ולרשת את עושרו הרב, או כדי למנוע את נישואי רבקה [הדר זקנים, רבינו בחיי]. על פי מסורת זו, אליעזר ניצל בזכות מלאך שהחליף בחשאי בין קערתו לקערת בתואל. התערבות זו נרמזת בהבדל שבין כתיבת המילה וַיּוּשַׂם לקריאתה: הכתיב הפעיל ("ויישם") רומז לאחד מבני הבית שהניח את המנה המורעלת בגלוי, בעוד הקריאה הסבילה ("ויושם") רומזת לפעולתו הנסתרת של המלאך שהניח את המנה הנקייה [חתם סופר].
לאור ניסיון ההרעלה, סירובו של אליעזר לאכול מקבל משמעות אסטרטגית. אליעזר, שהיה חכם וצפה בפעולת המלאך, הבין שבתואל עומד לאכול את הסם ולמות. הוא ידע שאם ימתין לאחר הסעודה, הבית ישקע באבל על מות האב וכל הדיבורים על חתונה יידחו. לכן, הוא מיהר לדרוש את הסכמתם המיידית לשידוך עוד בטרם יטעמו מהמזון, ובעוד בתואל בין החיים ויכול לאשר את הנישואין [אלשיך, פרדס יוסף].