ההסכמה הסופית של משפחת רבקה מביאה את שליחו של אברהם לשיא של התרגשות, והוא מגיב בהכרת הטוב מוחלטת כלפי שמים. כאשר הוא שומע אֶת דִּבְרֵיהֶם, כלומר את הסכמתם המלאה לשידוך [ביאור שטיינזלץ], הוא מבין כי ה' הוא שהטה את לבבם למלא את מבוקשו, ולכן הוא מפנה את הודייתו ישירות לאלוקים ולא ללבן ובתואל [ביאור יש"ר, אלשיך].
הפעולה הפיזית של וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה מתוארת לא ככריעה רגילה, אלא כנפילה ארצה בפישוט ידיים ורגליים על מלוא קומתו, מתוך שמחה עצומה והודיה [רד"ק, העמק דבר]. מתוך מעשה זה, לומדים הפרשנים כלל יסודי: מכאן שמודים לה' על בשורה טובה [רש"י].
הפרשנים דנים בשאלה מדוע נלמד כלל זה דווקא מפסוק זה, ולא מהשתחווייתו הקודמת של העבד ליד הבאר. גישה אחת מסבירה שרק בשלב זה הבשורה הייתה שלמה, שכן קודם לכן הוא אמנם מצא את רבקה, אך עדיין לא ידע אם היא תסכים ללכת אחריו [מזרחי, שפתי חכמים]. גישה שניה מצביעה על כך שבהשתחוויה הראשונה העבד גם אמר ברכה מפורשת, ולכן היה ניתן לחשוב שמדובר במעשה חסידות אישי ופרטי. לעומת זאת, כאן התורה מדגישה את עצם השמיעה וההשתחוויה שבאה בעקבותיה ללא ברכה נוספת, כדי לקבוע זאת כדין וכנוהג פשוט המחייב כל אדם השומע בשורה טובה [משכיל לדוד, שפתי חכמים, דברי דוד].
התורה בוחרת לכנות כאן את השליח בתואר עֶבֶד אַבְרָהָם, והפרשנים מציעים לכך מספר טעמים. יש שרואים בכך ביטוי להשלמת המשימה: כעת, משביצע את שליחותו בהצלחה, הוא חש במלוא העוצמה את הגשמת ייעודו כעבדו של אברהם [רש"ר הירש]. מנגד, יש שמסבירים כי התואר מדגיש את מעמדו הנחות ואת חששותיו. בתור עבד, הוא היה פסול לשמש כשליח הלכתי לקידושין, והוא חשש שמשפחת רבקה תדרוש ממנו לקדש אותה במקום. מששמע שהם מסכימים לשלוח אותה עמו ללא דרישות נוספות, הוא הודה לה' על כך שמעמדו כעבד לא הכשיל את המהלך [אדרת אליהו], וכן על כך שהמשפחה הסכימה לשלוח את בתם המכובדת עם אדם שהוא בסך הכול משרת [אלשיך].