בראשית, פרק כ״ד, פסוק נ״ב

כאשר שליח אברהם שומע אֶת־דִּבְרֵיהֶם, כלומר את הסכמתה המלאה של משפחת רבקה לשידוך, הוא מבין כי ה' הוא שהטה את לבם ומפנה את הודייתו ישירות אליו. מתוך שמחה עצומה הוא נופל על מלוא קומתו בפישוט ידיים ורגליים, פעולה המתוארת במילים וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה. ממעשה זה לומדים כי יש להודות לה' על שמיעת בשורה טובה, וקביעת הכלל דווקא כאן נובעת מכך שרק כעת הבשורה הייתה שלמה, וכן משום שההשתחוויה נעשתה ללא ברכה מפורשת שיכולה הייתה להיתפס כמעשה חסידות פרטי. התורה מכנה אותו כעת עֶבֶד אַבְרָהָם כדי להדגיש את השלמת ייעודו בהצלחה, וכן את תחושת ההקלה שלו על כך שמעמדו הנחות כעבד הפסול לקידושין לא מנע מהמשפחה לשלוח עמו את בתם.