סיומו של פרק מפואר בחייו של אברהם ותחילתו של שלב העברת המסורת לדור הבא, מקופלים יחד במשפט הפתיחה של מסע חיפוש האישה ליצחק. הכתוב משרטט קווים לדמותו של אברהם בערוב ימיו, ומציג תמונה של אדם שהגיע לשלמות רוחנית וגשמית, אך דווקא מתוך השלמות הזו מתעורר בו הדחף להבטיח את עתיד זרעו.
רוב הפרשנים מסכימים כי תיאור מצבו של אברהם נועד להסביר את הרקע לשליחותו של אליעזר. מכיוון שאברהם חש שקצו קרב והוא עלול למות בטרם ישיא את בנו, הוא סירב לדחות את הנישואים והזדרז להשביע את עבדו שימצא ליצחק אישה ראויה ממשפחתו [רמב"ן, ספורנו, מלבי"ם]. בנוסף, מצבו הפיזי המבוגר, יחד עם היותו מנהיג ציבור שרבים משחרים לפתחו כדי לקבל את עזרתו וברכתו, מנעו ממנו לצאת למסע הארוך והקשה לארם נהריים בעצמו [העמק דבר, בעל הטורים].
המילים וְאַבְרָהָם זָקֵן מתפרשות בכמה רבדים. במישור הפיזי, יש המציינים כי אברהם הוא זה שביקש מה' שהזקנה תקפוץ עליו ותהיה ניכרת בו, כדי שאנשים יוכלו להבדיל בינו לבין יצחק בנו, שהיה דומה לו להפליא [פני דוד, הדר זקנים]. עם זאת, מודגש כי זקנתו של אברהם לא נבעה מתוך צער או ייסורים. בעוד שאצל בני אדם רבים הזקנה קופצת בעקבות פחד, כעס, אישה רעה או מלחמות, אברהם זכה לזקנה טבעית, בריאה ושלווה, שכן שררה הרמוניה בביתו ואשתו כיבדה אותו [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. במישור הרוחני, המילה זָקֵן נדרשת כנוטריקון של "זה שקנה חכמה". אברהם ניצל את שנותיו כדי להעמיק בחכמה, להקים ישיבה ולהפיץ את האמונה באל אחד בעולם של עובדי אלילים, ולכן זקנתו היא עטרת תפארת של בשלות רוחנית [תורה תמימה, פני דוד, רש"ר הירש].
הביטוי בָּא בַּיָּמִים מתאר מצב של אדם שכבר שקוע עמוק בתוך תקופת הזקנה והשלים את מכסת ימיו הראויה בעולם [רמב"ן, רד"ק]. פרשנים אחרים מציעים הסבר ציורי ועמוק לביטוי זה: בעוד שאצל הרשעים תקופת הנעורים מוארת כיום ואילו הזקנה חשוכה כלילה בשל אובדן התענוגות הגופניים, אצל הצדיקים המצב הפוך. הם יוצאים מ"לילות" החומרנות ו"באים בימים" – נכנסים אל תקופת חייהם המוארת, שבה הם מתענגים על קניית חכמה והשגת שלמות הנפש [כלי יקר, צרור המור]. יתרה מכך, כל יום מימיו של אברהם נוצל במלואו לעשיית טוב, כך שהוא הגיע לעת זקנה כשכל ימיו שלמים, מתוקנים ונמצאים עמו [פני דוד].
ההכרזה כי וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל משמעותה שאברהם זכה לעושר, כבוד, אריכות ימים ובנים – כל מה שהאדם חומד ומתאווה לו [אבן עזרא, רמב"ן]. ציון עובדה זו בא ללמדנו שאברהם לא שלח את עבדו לחפש אישה בארץ רחוקה משום שנשות כנען סירבו להתחתן עם יצחק; להפך, הכל השתוקקו להשתדך לאדם עשיר ומכובד כל כך, אך אברהם הוא זה שפסל אותן מסיבות עקרוניות ומוסריות [רשב"ם, שד"ל]. העושר המופלג גם מסביר מדוע אברהם השביע את אליעזר באזהרה כה חמורה: הוא חשש שהעבד, ששלט בכל הרכוש העצום, יתפתה לקבל שוחד מנוכלים, או שאף ינסה לשדך ליצחק את בתו שלו מתוך רצון לשמור על הכוח והכסף בתוך משפחתו [ספורנו, אור החיים]. כמו כן, הברכה המלאה מלמדת שלא הייתה לאברהם כל מניעה כלכלית או טרדה אחרת שמנעה ממנו לעסוק מיד בנישואי בנו [מלבי"ם].
סביב המילה בַּכֹּל קיימת מחלוקת ענפה בקרב החכמים, המנסה לרדת לעומק מהותה של ברכה זו. גישה אחת גורסת שהברכה הגדולה הייתה דווקא בכך שלאברהם לא הייתה בת. בעולם שבו אישה עוברת לרשות בעלה ומשפחתו, אברהם ניצל מהצער העצום שבהשאת בתו לעובד אלילים כנעני, תהליך שהיה מרחיק אותה בהכרח מדרך האמונה והמוסר שהתווה [רמב"ן, רבנו בחיי, רש"ר הירש]. מנגד, גישה שנייה סבורה שדווקא העובדה שכן נולדה לו בת היא הברכה השלמה, שכן אדם חפץ לזכות גם לבנים וגם לבנות, וה' לא החסיר מאברהם אף חוויה אנושית בסיסית [רמב"ן, תורה תמימה]. גישה שלישית ורוחנית יותר מציעה כי המילה בַּכֹּל אינה מתייחסת לבת בשר ודם, אלא רומזת לסוד עמוק ולמעלה נשגבת. לפי פירוש זה, אברהם זכה להתברך במידה האלוהית הנקראת "כל", שהיא יסוד השפע בעולם המחבר בין שמים לארץ. בכך הפך אברהם לשלם בנפשו, וה' הטעים אותו מעין חוויית עולם הבא עוד בהיותו בעולם הזה, כשהוא משוחרר משליטת יצר הרע ומייסורים [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה].