התנהלותה של רבקה ליד הבאר משקפת שילוב נדיר של חסד חסר גבולות, רגישות אנושית עמוקה וחכמה מעשית. מעשיה ומילותיה מחושבים היטב, ונועדו להעניק לאורח העייף את הטיפול המיטבי תוך שמירה על כבודו ובריאותו.
הפסוק פותח במילים וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ. הפרשנים שואלים מדוע נכתב שרבקה סיימה להשקותו, ולא שאליעזר סיים לשתות. מכאן נלמד שרבקה החזיקה עבורו את הכד עד סוף השתייה, כדי שלא יצטרך לטרוח ולהטות את המים בעצמו מתוך עייפותו [אור החיים]. בנוסף, רבקה המתינה בשתיקה עד שסיים לשתות, ורק אז דיברה אליו, מתוך דרך ארץ שלא להסיח את דעתו של אדם בשעת אכילה ושתייה שמא יחנק [ספורנו].
הפרשנים עומדים על כך שרבקה הפרידה בין השקיית אליעזר להשקיית הגמלים, ולא הציעה מראש מים לשניהם יחד. להפרדה זו ניתנו מספר הסברים:
ראשית, מתוך נימוס וכבוד. רבקה דקדקה בדבריה כדי שלא להשוות את האדם המכובד לבהמותיו באותו משפט [הכתב והקבלה, תולדות יצחק, אלשיך].
שנית, מתוך דאגה לבריאותו. רבקה חששה שהאורח העייף והצמא ישתה כמות מופרזת של מים קרים שתזיק לו, ולכן מנעה ממנו להמשיך לשתות מעבר למידה הראויה. כדי שלא יחשוב שהיא מפסיקה את שתייתו מתוך קמצנות או עצלות, מיהרה מיד להציע מים בשפע לגמליו, ובכך הוכיחה שכוונתה נבעה מרחמים ואהבה בלבד [אור החיים, העמק דבר].
שלישית, מסיבות הלכתיות. הכלל הוא שאדם צריך להקדים את מאכל בהמתו לאכילתו שלו. אולם, במקום שיש סכנה או צער לאדם, הוא קודם לבהמה. רבקה זיהתה שאליעזר מצטער בצמאונו ולכן השקתה אותו קודם, ורק לאחר שרווה והוסר ציערו, חזרה לכלל הרגיל והציעה מים לגמלים [אור החיים]. גישה נוספת מסבירה שרבקה פעלה בחכמה: אילו הייתה מבטיחה מים לגמלים בטרם שתה אליעזר, המים היו עוברים לבעלותו, והוא היה מחויב הלכתית להשקות את בהמותיו לפני שישתה בעצמו. על ידי המתנה עד שסיים לשתות, פטרה אותו מבעיה זו [חתם סופר].
כאשר רבקה פונה לטפל בבהמות, היא אומרת אֶשְׁאָב ולא "אשקה". שינוי לשון זה נועד שוב להבדיל בין האדם לבהמה [הכתב והקבלה]. כמו כן, ייתכן שהדבר מצביע על כך שהיא לא השקתה את הבהמות ישירות מפניה, אלא שאבה את המים ושפכה אותם אל תוך שוקת שממנה שתו הגמלים [הדר זקנים]. ההתנדבות לשאוב מים עבור עשרה גמלים צמאים ששבו מדרך ארוכה היא מלאכה קשה ומפרכת, ורבקה עשתה זאת מבלי לחשוש מהעמל והעיכוב [שד"ל, ביאור יש"ר]. יש מהפרשנים שמציינים כי גבורה פיזית שכזו לא יכלה להתבצע ללא סיוע נסי וברכת ה' במעשה ידיה [רבנו בחיי, אלשיך].
הפסוק מסתיים במילים עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. המילה אִם משמשת כאן במשמעות של "אשר", כלומר "עד אשר יכלו לשתות" [רד"ק, רש"י, בכור שור]. המילה כִּלּוּ אינה מתארת כליון של המים בבאר, אלא את השלמת פעולת השתייה כשהגמלים שתו די סיפוקם [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, רלב"ג, לבוש האורה]. רבקה לא סמכה על השערתה לגבי כמות המים שהם צריכים, אלא שאבה עוד ועוד עד שראתה שהמים מונחים לפניהם והם פוסקים מלשתות מעצמם [אור החיים].