לאחר שאליעזר מסיים לתאר את שרשרת הנסים שהובילה אותו אל רבקה, מגיעה תגובת המשפחה. תגובה זו טומנת בחובה הכרה נדירה בהשגחה העליונה, אך במקביל חושפת את הדינמיקה המשפחתית המורכבת בבית בתואל.
המילים וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל מעוררות את תשומת לב הפרשנים בשל הקדמת שמו של הבן (לבן) לאביו (בתואל), והם מציגים שתי גישות עיקריות להסבר התופעה. הגישה המוסרית רואה בכך עדות לחוצפתו ולרשעותו של לבן. בעוד שבתואל התכוון לענות, לבן קפץ ביהירות והשיב לפני אביו [רש"י, רבנו בחיי, פני דוד]. הפרשנים מציינים כי בניגוד לבני יעקב שענו לשכם ולחמור משום שיעקב אביהם החריש ונתן להם רשות לדבר, כאן לבן התפרץ ללא רשות והפך את אביו לטפל [ברטנורא, דברי דוד]. לעומת זאת, הגישה המעשית מסבירה כי לבן היה בפועל הדמות הדומיננטית בבית. ייתכן שבתואל היה זקן, חלש או חולה, ולכן ניהול ענייני הבית והמשא ומתן על נישואי האחות הוטלו באופן טבעי על כתפי האח הגדול [רד"ק, רס"ג, שטיינזלץ, העמק דבר].
בתגובתם, המשפחה מצהירה מֵה' יָצָא הַדָּבָר. רוב הפרשנים מסכימים כי הנסים הגלויים שאליעזר תיאר הוכיחו להם מעל לכל ספק שזוהי השגחה פרטית מובהקת וגזרה אלוהית, המבטלת את כוח הבחירה האנושי [רד"ק, מלבי"ם, שד"ל]. מפסוק זה למדו חז"ל והפרשנים יסוד מהותי: זיווגו של אדם נקבע משמים. זהו אחד המקומות שבהם הקב"ה מייחד את שמו על ענייני הזיווג, שנקבעים עוד בטרם יצירת הוולד על ידי בת קול המכריזה למי מיועדת כל אישה [רבנו בחיי, תורה תמימה]. המדרש אף מעמיק ושואל מהיכן בדיוק יצאה גזרה זו, ומשיב שהיא נבעה מזכותו והזדככותו של יצחק בהר המוריה (זכות העקידה), או מהגזרה הקדומה שנקבעה לו מראש [פני דוד, אלשיך]. נקודה מעניינת נוספת היא עצם השימוש בשם ה' המפורש על ידי משפחה ארמית עובדת אלילים. הדבר מלמד שגם בעולם העתיק, חכמי הגויים הכירו בכך שישנו אל עליון אחד השולט על כל הכוחות כולם [אם למקרא].
לאור ההכרה שהדבר נגזר משמים, מוסיפים השניים ואומרים לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב, ובכך מצהירים על חוסר האונים שלהם מול הרצון האלוהי. הגישה המרכזית מסבירה כי כוונתם היא שאינם יכולים לומר מילה רעה כדי לסרב ולבטל את הגזרה, אך הם גם אינם יכולים לומר מילה טובה כדי להסכים, משום שההסכמה שלהם כלל אינה נדרשת והדבר אינו תלוי בהם [ספורנו, רשב"ם, בכור שור]. גישה נוספת מפרשת שכוונתם היא שאינם יכולים למצוא שום תירוץ לסרב לבקשה, לא באמצעות תשובה קשה ובוטה (רַע), ואף לא באמצעות תשובה הגיונית, מנומסת ומתקבלת על הדעת (טּוֹב) [רש"י, מזרחי, גור אריה].
חלק מהפרשנים מדגישים את העובדה שהמשפחה בחרה להקדים את המילה רַע למילה טּוֹב. הקדמה זו מסגירה את פנימיותם ואת כוונתם האמיתית: בלבם הם רצו להרע לאליעזר, לסרב לו או אפילו להמיתו, אך ההשגחה האלוהית הגלויה כבלה את ידיהם ופיהם ואילצה אותם להסכים [רבנו בחיי, שפתי כהן, קונטרס חיבה יתירה]. רב סעדיה גאון מוסיף היבט מעשי ומסביר שהיכולת לדבר "רע או טוב" מתייחסת לתנאי המשא ומתן על המוהר הניתן לכלה, שגם עליהם לא יכלו להתווכח נוכח ההתערבות האלוהית.