הופעתו הפתאומית של זר עשיר ומסתורי על יד הבאר מעוררת תכונה רבה במשפחתה של רבקה. בשלב זה, מוקד העלילה עובר אל אחיה, שריצתו המהירה לקראת האורח חושפת רבדים עמוקים באופיו ובמניעיו. אזכורו של האח כאן נובע מכך ששמו הושמט קודם לכן מפירוט תולדות משפחת נחור [רד"ק, ברכת אשר].
התורה מציגה אותו במילים וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן. תחביר זה, שבו המילה "ושמו" קודמת לשם עצמו, שמור לרוב לאנשים צדיקים, בניגוד לרשעים ששמם מופיע ראשון. יש המסבירים כי בתחילה, לבן פעל ממניע טהור: כאח בוגר, הוא חרד לכבודה של אחותו ששהתה בחברת גבר זר, ולבש קנאה כדי להגן עליה. על כוונה צודקת זו, ה׳ לא קיפח את שכרו וכינה אותו בתואר השמור לצדיקים [אור החיים, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים מדגישים כי לא היה בלבן שום דבר "לבן" וטהור מלבד שמו [רש"ר הירש], ושמו אף מרמז על כך שהיה "מלובן" ומושרש ברשע [פרדס יוסף]. יתרה מזאת, אזכורו כאחיה של רבקה נועד להדהד את הכלל שלפיו אדם הנושא אישה צריך לבדוק באחיה, שכן תכונותיו הרעות של לבן עברו בסופו של דבר לעשיו, בנה של רבקה [קיצור בעל הטורים].
הכתוב ממשיך ומתאר את פעולתו: וַיָּרָץ לָבָן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שריצה זו נבעה מתאוות בצע. כאשר ראה לבן את התכשיטים היקרים על אחותו, הוא הבין שמדובר באדם עשיר מאוד, נתן את עיניו בממון ורץ כדי לבחון את האורח, ולאו דווקא מתוך רצון כן להכניסו לביתו [רש"י, ספורנו, משכיל לדוד, צאינה וראינה]. דעה נוספת מציעה שהריצה נבעה פשוט מתוך פזיזות נעורים, קלות רגליים או יהירות [רס"ג]. עם זאת, מתוך כבוד לעושרו של האורח, לבן התייחס אליו כאל "איש" חשוב ולא כאל עבד [רש"ר הירש].
קושי מרכזי העולה מן הכתוב הוא סדר האירועים: הפסוק מציין שלבן רץ, ורק בפסוק הבא מתואר שהוא ראה את התכשיטים ושמע את דברי אחותו. כיצד יכול היה לרוץ לפני שראה ושמע?
הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב זאת. גישה אחת מסבירה שהפסוק שלנו מציג את התמונה הכללית ואת סוף המעשה (הריצה), בעוד הפסוק הבא יורד לפרטים ומסביר מה הניע אותו לרוץ [ביאור יש"ר]. גישה שנייה טוענת שיש כאן היפוך מכוון של הסדר הכרונולוגי כדי לחשוף את מניעיו האמיתיים של לבן. אילו התורה הייתה כותבת שלבן שמע את דברי אחותו ורק אז רץ, היינו עלולים לחשוב שהוא רץ מתוך רצון אציל לקיים מצוות הכנסת אורחים. הסמיכות בין הריצה לבין ראיית התכשיטים מדגישה שהמניע הבלעדי היה רדיפת הממון [מזרחי, שפתי חכמים, לבוש האורה, ברטנורא]. גישה שלישית מציעה שלבן היה רץ בכל מקרה כדי לחקור אדם המגיע מבית אברהם, אך אלמלא ראה את התכשיטים, הוא לא היה מזמין אותו לביתו בכבוד כה רב [העמק דבר]. גישה רביעית מציגה תרחיש פיזי: כאשר רבקה התעכבה ליד הבאר, לבן יצא בריצה דרך קיצור של גינות ופרדסים כדי לחפש אותה, אך החטיא אותה כיוון שהיא חזרה בדרך המלך. רק כשחזר הביתה, ראה את התכשיטים ושמע את דבריה, ואז יצא שוב לקראת האיש [הטור הארוך, פענח רזא].
יעדו של לבן היה אֶל הָעָיִן, כלומר אל המעיין [הדר זקנים]. בתחילה הוא רץ החוצה מתוך מחשבה שהאורח נמצא בעיר, אך לאחר שלא מצא אותו ושמע מרבקה היכן הוא ממתין, כיוון את ריצתו אל מקור המים [הדר זקנים].
ברובד האלגורי, המפגש כולו מסמל את מאבקו הפנימי של האדם. רבקה מייצגת את הנפש, בעוד לבן מסמל את יצר הרע, אשר פועל בערמומיות ומופיע בתחפושת של "אח" הדואג ומרחם, כדי להשיא עצות רעות. הריצה אֶל הָעָיִן רומזת ל"תאווה לעיניים" – דרכו של יצר הרע לפתות את האדם לפרוץ גבולות ולצאת "החוצה" מן השורה, על ידי מיקוד המבט בהנאות חומריות ומיידיות הנראות לעין, תוך התעלמות מההשלכות העתידיות [אדרת אליהו].