אברהם ניצב בפני אחת המשימות הגורליות בחייו, מציאת אישה ראויה לבנו יצחק וממשיך דרכו. לשם כך הוא בוחר את המקורב אליו ביותר, ומכפיף אותו לשבועה חמורה וייחודית שתבטיח את השלמת המשימה בנאמנות.
הפסוק פותח בתיאור מעלותיו של העבד, המכשירות אותו לשליחות רגישה זו. התואר זְקַן בֵּיתוֹ מתפרש בשני רבדים עיקריים. ברובד הפשטני, מדובר באדם שגדל בביתו של אברהם מנעוריו ועד זקנתו, והוא המשרת הבכיר, המכובד והנאמן ביותר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. בחירתו של אדם זקן דווקא לשליחות של הבאת נערה צעירה, נועדה להרחיק כל חשד של פריצות או חוסר צניעות [חזקוני, צאינה וראינה]. ברובד הרוחני, המילה "זקן" מעידה על חכמה. הפרשנים מסכימים כי העבד שאב מחכמתו של אברהם, למד את תורתו והיה בבחינת "זקן ויושב בישיבה" [העמק דבר, פני דוד, תולדות יצחק, חתם סופר].
התואר השני, הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, משלים את התמונה. פירוש אחד הוא שמדובר בתפקיד מעשי, מנהל המשק והאפוטרופוס על רכושו של אברהם [תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ, תולדות יצחק]. פירוש נוסף, עמוק יותר, גורס כי השליטה אינה רק ברכוש אלא במידות הנפש. העבד היה שליט על יצרו ועל תאוות הממון שלו, ולכן אברהם סמך עליו שלא ייקח שוחד ולא יפעל ממניעים אישיים בבחירת האישה [כלי יקר, העמק דבר, משכיל לדוד]. גישה הלכתית מעניינת מוסיפה כי המילים "אשר לו" מתייחסות לרכושו של העבד עצמו, ומכאן שהיה עבד משוחרר וגר צדק שרכושו שייך לו. מעמד זה הוא שאפשר לו לשמש מבחינה הלכתית כשליח קבילוֹת לקידושין [פני דוד].
לאחר הצגת העבד, אברהם משביע אותו בטקס חריג: שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. בקרב הפרשנים ניכרות שתי גישות מרכזיות להבנת מעשה זה.
הגישה הראשונה מסבירה את המעשה כביטוי למנהג חברתי ופוליטי קדום. כריתת ברית ושבועה בין אדם למי שכפוף לו, כגון עבד לאדוניו או בן לאביו, נעשתה על ידי הנחת יד העבד תחת ירכו של האדון היושב. פעולה זו מסמלת שעבוד מוחלט, כאומר: "ידי תחת רשותך לעשות רצונך" [אבן עזרא, רשב"ם, רד"ק, שד"ל, חזקוני].
מנגד, הגישה המרכזית השנייה בקרב רוב הפרשנים קושרת את הפעולה לדיני השבועה ולמצוות ברית המילה. על פי ההלכה, אדם הנשבע צריך לאחוז בידו חפץ של קדושה, כגון ספר תורה או תפילין. מכיוון שהתורה טרם ניתנה, אברהם השביע את העבד תוך אחיזה בברית המילה, שהייתה המצווה הראשונה שנצטווה בה, שבאה לו על ידי צער ולכן הייתה חביבה עליו במיוחד [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, גור אריה].
גישה זו מעוררת מספר שאלות שנידונו בהרחבה: מדוע העבד הניח את ידו על ירכו של אברהם ולא נשבע בברית המילה של עצמו? התשובה היא שכדי לוודא שהשבועה מתבצעת כהלכה והיד אכן אוחזת במצווה, אברהם היה צריך להרגיש זאת בעצמו [דברי דוד]. ולגבי החשש מחוסר צניעות או הרהור עבירה באחיזה במקום זה, מוסבר כי אברהם היה זקן וקדוש שתאוותיו בטלו, וכן שעצם הזיכרון של צער המילה מבטל יצר הרע [הטור הארוך, פענח רזא, משכיל לדוד].
לשבועה דווקא על ברית המילה ישנה גם משמעות רעיונית עמוקה הקשורה למהות השליחות. מצוות המילה היא האות המבדיל את זרע אברהם ומקדש אותו, ומרחיק אותו מן הזימה. לכן, כאשר אברהם מזהיר את העבד שלא לקחת אישה מבנות הכנעני השטופים בזימה, טבעי וראוי שהשבועה תתבצע על אות הברית, המסמלת את טוהר המשפחה והזרע [כלי יקר, מלבי"ם].