יצא לכם פעם לחכות ולחכות שמשהו טוב יקרה, ובדיוק כשהרגשתם שזה כבר לא יקרה לעולם, פתאום הכול השתנה ברגע אחד? זה בדיוק מה שקורה ליוסף. אחרי תקופה ארוכה וקשה בבית הסוהר, ה' מחליט שהגיע הזמן לסיים את הקושי. המילה וַיְהִי רומזת לנו על הצער שיוסף חווה, אבל המילה מִקֵּץ מגלה לנו סוד חשוב: היא מסמלת סוף מוחלט. היא מלמדת אותנו שלכל חושך וקושי בעולם יש זמן מדויק שנקבע מראש על ידי ה', וכשהזמן הזה נגמר, הישועה מגיעה מיד.
התורה מספרת שעברו שְׁנָתַיִם יָמִים, כלומר שנתיים שלמות ומלאות שנוספו לעונש של יוסף, והוא ישב בסך הכול שתים עשרה שנים בכלא. למה זה קרה? מפני שיוסף סמך על שר המשקים וביקש ממנו עזרה, במקום לבטוח לגמרי רק בה'. מאדם צדיק כל כך כמו יוסף, ה' מצפה לביטחון מלא ללא הישענות על בני אדם.
וכאן אנחנו רואים איך ה' מסדר את הכול מאחורי הקלעים. מכיוון ששר המשקים שכח את יוסף, ה' גורם לכך שדווקא מלך מצרים יחלום חלום שאיש לא יצליח לפתור. המילים וּפַרְעֹה חֹלֵם מדגישות שזה לא היה סתם חלום רגיל, אלא חלום נבואי וחשוב של מלך, חלום שעומד להשפיע על העולם כולו ולגרום לשר המשקים להיזכר ביוסף סוף סוף.
בחלום, פרעה רואה את עצמו עֹמֵד עַל־הַיְאֹר, כלומר ממש מעל נהר הנילוס. התיאור הזה חושף משהו על האופי של פרעה: הוא חשב את עצמו לאל ששולט בנהר. מעניין לדעת שמאוחר יותר, כשפרעה יספר את החלום ליוסף, הוא יתבייש בגאווה הזו וישנה קצת את הסיפור ויגיד שהוא עמד רק על שפת הנהר, ולא ממש מעליו.