תארו לעצמכם מצב שבו המקרר והארונות בבית ריקים לגמרי, ואין שום חנות פתוחה שאפשר לקנות ממנה אוכל. זה בדיוק מה שקרה במצרים ובארצות שסביבה. רעב כבד התפשט בכל מקום ואנשים היו מבוהלים מאוד. יוסף החכם לא מיהר לחלק אוכל מיד, אלא חיכה עד שהמזון באמת ייגמר לכולם והמחסור יורגש היטב. הרעב היה כל כך קשה, עד שהוא השפיע עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ. כלומר, הוא פגע בכולם, ואפילו באנשים העשירים והחשובים ביותר, שתמיד היו שמחים ונחשבו ל"פנים" של הארץ.
כשהמצוקה גברה, יוסף פתח אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם, שזה אומר את כל מחסני התבואה הענקיים שלו בכל עיר ועיר. הוא עשה זאת כדי שלאנשים יהיה קרוב ונוח לקנות אוכל, אבל גם כדי להרגיע אותם. כשרואים המון מחסנים פתוחים ומלאים בשפע של מזון, הבהלה יורדת והלב נרגע.
יוסף התחיל למכור את האוכל, והפעולה הזו נקראת וַיִּשְׁבֹּר. למה משתמשים במילה כזו כדי לתאר קנייה ומכירה? כי האוכל שאנחנו קונים וצורכים פשוט שובר את הרעב שלנו. יוסף דאג למכור את התבואה קודם כל לְמִצְרַיִם, לתושבי המדינה, ורק אחר כך לאנשים שהגיעו מרחוק. הוא ניהל את המכירה בעצמו ומכר לכל משפחה כמות קטנה ומדודה, כדי שאנשים לא יאגרו המון אוכל לעצמם. למרות כל המאמצים, בסופו של דבר וַיֶּחֱזַק הָרָעָב. הרעב רק הלך והתעצם, כי המחסנים הרגילים בערים התרוקנו לגמרי, ועוד ועוד המונים נהרו אל יוסף כדי לקנות ממנו אוכל ולהינצל.