בראשית, פרק מ״א, פסוק ט׳

צורך השעה הדוחק מאלץ את שר המשקים לחשוף את קלונו, אף שאין זה מן הנימוס להזכיר למלך פשעים שכבר נסלחו. בביטוי וַיְדַבֵּר אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר, השר אינו פונה ישירות למלך אלא מאשים את עצמו בנוכחותו מתוך כבוד, ומשתמש בלשון התנצלות כדי להבהיר שאין לו תרעומת על מאסרו בעבר. בהכרזתו אֶת־חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם, הוא מעלה על שפתיו את מה שזכר תמיד בליבו, ומדגיש שרק המצוקה הנוכחית מאלצת אותו לדבר. לשון הרבים במילה חֲטָאַי מצביעה על ריבוי תקלות בשירותו המקורי, או על שילוב של פשעו כלפי המלך יחד עם כפיות הטובה והעיכוב בדיווח על יוסף. בהדגשת אשמתו הוא מוכיח שפתרונו של יוסף בניגוד להיגיון נבע מרוח ה', אך במקביל הוא מנסה להציג את שכחתו המוחלטת כעיכוב קל בלבד כדי להגן על מעמדו.