קרה לכם פעם שהייתם צריכים להודות במשהו לא נעים שעשיתם, והיה לכם ממש קשה להוציא את המילים מהפה? זה בדיוק מה שמרגיש שר המשקים כשהוא עומד מול פרעה. המלך מוטרד מאוד בגלל החלומות שלו, ושר המשקים מבין שאין לו ברירה והוא חייב לספר על פותר החלומות שהכיר. הבעיה היא שכדי לעשות זאת, הוא צריך להזכיר למלך פרשה מביכה מהעבר, כשהוא בעצמו נשלח לבית הסוהר. זה ממש לא מנומס להזכיר למלך טעויות שכבר נסלחו.
לכן, השר מדבר בזהירות רבה, מתוך כבוד, ולוקח על עצמו את כל האשמה בלי להתלונן. הוא אומר אֶת חֲטָאַי בלשון רבים, כי הוא בעצם מודה כאן בשני דברים לא טובים שעשה. החטא הראשון הוא הטעות המקורית שעשה כלפי פרעה שבגללה נאסר, והחטא השני הוא כפיות הטובה שלו כלפי יוסף, אותו הוא פשוט שכח ולא הזכיר עד עכשיו. השר אומר מַזְכִּיר ולא "זוכר", כי בלב שלו הוא זכר את הדברים כל הזמן, אבל פחד לדבר עליהם. עכשיו הוא סוף סוף מוציא את הדברים מהפה. הוא מוסיף את המילה הַיּוֹם כדי להסביר למלך שרק בגלל המצב הדחוף של היום, הוא מעז לחשוף את הבושה שלו ולספר את הסיפור.
שר המשקים יודע שהפתרון של יוסף באמת הגיע מאת ה׳, אבל הוא גם קצת חושש למעמד שלו. הוא דואג שאם יוסף יקבל תפקיד חשוב, הוא עלול להתנקם בו על כך ששכח אותו כל כך הרבה זמן. לכן, אפילו כשהוא ממליץ על יוסף, הוא מנסה להקטין אותו קצת במילים שלו, ומתנהג כאילו הוא רק התעכב מלספר עליו, כדי להסתיר את העובדה שעד לאותו רגע הוא פשוט שכח אותו לגמרי.