תארו לעצמכם שאתם צריכים לשכנע מישהו שאתם מספיק אמיצים וחזקים למשימה ממש קשה. איך הייתם מוכיחים לו את זה? כשדוד עמד מול המלך שאול וביקש להילחם בענק הפלשתי, הוא לא סיפר על אימונים מיוחדים או על ניסיון בצבא. במקום זה, הוא סיפר על החיים הרגילים שלו. דוד אמר למלך רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, כלומר, העבודה הקבועה שלו בכל יום הייתה לשמור על הכבשים של אבא שלו. מתוך העבודה היומיומית הזו הוא הפך לגיבור, כי הוא נאלץ להתמודד מול סכנות אמיתיות בטבע. דוד סיפר שוּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב. המילה וְאֶת אומרת לנו שהאריה והדוב לא הגיעו כל אחד בנפרד, אלא הם באו ביחד, ודוד היה צריך לעמוד מול שתי חיות הפרא החזקות האלה באותו הזמן.
החיות ניסו לחטוף כבשה, ודוד תיאר איך חיית הטרף וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, כלומר תפסה את הכבשה. למרות שחיה שכבר מחזיקה את האוכל שלה היא הכי זועמת ומסוכנת שיש, דוד לא ברח. הוא רדף אחריה, הציל את הכבשה מפיה, וכשהחיה ניסתה לפגוע בו בחזרה, הוא הצליח לגבור עליה. דוד סיפר את זה כדי להראות לשאול שאם הוא הצליח לנצח חיות כל כך אכזריות, ועוד שתיים ביחד, הוא בטוח יוכל לנצח גם את הפלשתי. הוא גם הדגיש שזה קרה לו הרבה פעמים, כדי להראות שזה לא היה סתם מזל של פעם אחת. אבל המלך שאול עדיין התקשה להאמין שרועה צאן רגיל יכול לנצח לוחם ענק רק בזכות הכוח הטבעי שלו. כשדוד ראה את זה, הוא הוסיף משהו חשוב מאוד: הוא הסביר שה' הוא זה שהציל אותו בדרך נס מהאריה והדוב, וה' הוא זה שיציל אותו גם עכשיו. רק כששאול הבין שהביטחון של דוד מגיע מההשגחה של ה' ולא רק מכוח השרירים שלו, הוא השתכנע והסכים לתת לו לצאת לקרב.