ירמיהו, פרק מ״ח, פסוק י״א

מוֹאָב נהנתה מִנְּעוּרָיו, מראשית ימיה, מיציבות מוחלטת ללא איומים חיצוניים וללא מרידות מבית, ולכן היא מצויה במצב שַׁאֲנַן וְשֹׁקֵט. שלווה זו מדומה ליין העומד זמן רב אֶל־שְׁמָרָיו השוקעים בתחתית הכלי, שכן העם מעולם לֹא־הוּרַק מִכְּלִי אֶל־כֶּלִי, כלומר וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ אלא נשאר בארצו המקורית. כשם שיין הנותר בכלי שומר על איכותו, כך במואב עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר, כלומר כוחו ואופיו לא השתנו לרעה ולא נחלשו. ישיבה ממושכת זו הביאה אמנם לשפע רב, אך גם קיבעה את מנהגי האומה וחוקיה ללא כל שינוי. דווקא בשל קיבעון זה והשלווה המוחלטת, נגזרה כעת על מואב גלות מאת ה'.