בעיצומו של הקרב, כאשר יהונתן טועם מעט דבש מבלי לדעת על הגזרה שהטיל אביו, ניגש אליו אחד הלוחמים ומזהיר אותו מפני השבועה החמורה. האיש מבהיר ליהונתן כי שאול אסר באלה על כל העם לאכול דבר במהלך היום.
בסיום דבריו, מוסיף האיש את המילים וַיָּעַף הָעָם. משמעותה של המילה וַיָּעַף היא שהעם התעייף, נחלש ויגע בעקבות הצום והשבועה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בהבנת כוונתו של האיש בתוספת מילים אלו. יש שפירשו כי האיש מבקש לשבח את הלוחמים, ומציין שאף על פי שהיו עייפים ורעבים מאוד, הם עמדו בניסיון ולא עברו על השבועה [רד"ק]. לעומת זאת, יש מי שדוחה פירוש זה בטענה שהאיש הבודד לא יכול היה לדעת מה מצבם של כלל הלוחמים, וכן שהפסוק אינו מציין במפורש שהם נמנעו מאכילה. לכן, הפירוש החלופי הוא שהאיש פשוט מציג קשר של סיבה ותוצאה: השבועה שהשביע שאול היא זו שגרמה לעייפות העם. הבנה זו מהווה בסיס לתגובתו העתידית של יהונתן, שיטען כי מניעת המזון החלישה את הלוחמים ופגעה בהיקף הניצחון על הפלשתים [אברבנאל].
גישה נוספת רואה במילים וַיָּעַף הָעָם הסבר עמוק יותר למהותה של הגזרה. לפי גישה זו, האיש מציין את עייפות העם כדי להוכיח ליהונתן שלא מדובר בהוראה טקטית שנועדה רק למנוע עיכוב של הכנת סעודה קבועה. אילו זה היה המצב, אכילת ארעי קלה כדי להחליף כוח ולהמשיך במרדף הייתה מועילה ורצויה. עצם העובדה שהעם נותר עייף ואינו אוכל כלל, מוכיחה שכוונת שאול הייתה לעינוי ולצום דתי לשם ה', אשר נותן ליעף כוח. משום כך, מדגיש האיש בפני יהונתן, אפילו טעימה קלה ביותר אסורה לחלוטין [מלבי"ם].