הלוחמים העייפים נכנסים אל היער ונתקלים בפיתוי זמין ומיידי, אך למרות הרעב והנגישות של המזון, הם מפגינים איפוק מוחלט מחשש לשבועת המלך.
הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי הֵלֶךְ דְּבָשׁ היא נזילה, טפטוף או זרימה של דבש. יש המפרשים שהדבש נטף וזב מתוך הקנים [רש"י, מצודת דוד], ויש שמתארים כי הוא ממש נגר וזרם על פני השדה כולו [רד"ק]. הניסוח מצביע על כך שהדבש היה זמין לחלוטין ולא היה כל קושי או עיכוב לקחת ממנו ולאכול [מלבי"ם].
למרות פיתוי זה, נאמר וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו. כלומר, אף אדם לא הגיע, קירב או הושיט את ידו עם הדבש אל פיו כדי לטעום ממנו אפילו מעט [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכך היא היראה העמוקה מהשבועה, שהובילה את העם להחמיר על עצמם במידה כזו שנמנעו מכל מגע עם הדבש, אפילו במצבי ספק [מלבי"ם].