לאחר יום ארוך של לחימה ותענית, התנפלו לוחמי ישראל מתוך רעב ועייפות כבדה על שלל הבהמות שנפל לידיהם. הכתוב פותח במילה וַיַּעַט, הנקראת כך על פי מסורת הקריאה, אך הכתיב שלה הוא וַיַּעַשׂ [מנחת שי]. רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה וַיַּעַט היא תנועה של פריחה, הסתערות וזינוק מהיר אל השלל, בדומה לעוף דורס [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים את הכתיב וַיַּעַשׂ מלשון אסיפה וקיבוץ [רד"ק], או שהעם פשוט סר ופנה אל השלל [רלב"ג], ויש שהסבירו כי הלוחמים הותירו את השלל הרגיל מכוסה במקומו, ופנו קודם כל אל הבהמות כדי להחיות את נפשם [אלשיך].
מוקד הפסוק עוסק באופן החפוז שבו נשחטו ונאכלו הבהמות, המתואר במילים וַיִּשְׁחֲטוּ־אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל־הַדָּם. הפרשנים מציגים מספר גישות מרכזיות להבנת מהות החטא במעשה זה:
הגישה הראשונה מתמקדת בבעיה טכנית של הכשרת הבשר. מתוך להיטותם ורעבונם, שחטו העם את הבהמות ישירות על הארץ. כתוצאה מכך, הדם לא ניגר כראוי אל הקרקע אלא נבלע בתוך הבשר, וכך אכלו בשר שדמו עדיין בתוכו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי מתוך רצון להשיב את כוחם במהירות, הם לא המתינו ליציאת נפש הבהמה, אלא אכלו מהבשר בעודה מפרכסת [ראשון לציון], או ששברו את מפרקתה מיד כדי שהדם יישאר בבשר ויעניק להם כוח להבריא [אלשיך].
גישה שנייה מפרשת את המילים עַל־הַדָּם כפשוטן – אכילה בסמוך לדם השפוך. הלוחמים שחטו את הבהמות ואכלו את הבשר ממש סביב שלוליות הדם. אף שעשו זאת מתוך חפזון ורעב, מעשה זה נאסר בתורה משום שהוא מחקה את מנהגיהם של עובדי אלילים, שהיו זובחים לשדים ואוכלים סביב הדם [רלב"ג, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, רד"ק].
גישה שלישית, המבוססת על דברי חז"ל, מפרשת את האירוע בהקשר של דיני קורבנות. לפי גישה זו, הלוחמים הקדישו את הבהמות כקורבנות שלמים, אך מתוך רעבונם מיהרו לאכול מן הבשר עוד לפני שדם הקורבן נזרק על המזבח. המילים וַיִּשְׁחֲטוּ־אָרְצָה מלמדות ששחטו ללא מזבח בנוי, ואכלו בעוד הדם ממתין במזרק [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד].
לצד גישות אלו, עולות פרשנויות נוספות. יש המזהים במילים צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר רמז לכך שהעם עבר על איסור "אותו ואת בנו", ושחט בהמות יחד עם צאצאיהן באותו היום [רש"י]. עם זאת, פרשנים אחרים דוחים פירוש זה בטענה שקשה להניח שכל העם מצאו בדיוק אמהות וולדות ועברו על איסור זה ללא סיבה [אברבנאל, ראשון לציון]. דעה נוספת מציעה כי העם סבר שבתנאי מלחמה הותרו להם איסורי אכילה, ולכן הרשו לעצמם לאכול נבלות וטרפות או לאכול ללא הקפדה על הלכות שחיטה, אך שאול המלך הבהיר להם שאין לכך היתר במצבם [ראשון לציון].