דבריו של יונתן מציגים טענה הגיונית של קל וחומר צבאי ופיזי, המדגישה את ההחמצה שנגרמה בעקבות צום הלוחמים. הוא טוען כי אם טעימה קטנה של דבש החזירה לו את כוחותיו והאירה את עיניו, הרי שעל אחת כמה וכמה היה מצבם של הלוחמים משתפר לו היו אוכלים ארוחה של ממש.
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק כך: המילים אַף כִּי משמעותן "כל שכן" או "בוודאי" [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה לוּא פירושה "אם" או "אילו", והמילה מִשְּׁלַל מכוונת לביזה שלקחו מהאויב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
יונתן טוען כי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא, הם היו מתחזקים כאנשי גבורה. ניתן היה לחשוב שעצירה לאכילה תעכב את המרדף ותבזבז זמן יקר, אך יונתן מדגיש שהעם היה אוכל מהשלל אֲשֶׁר מָצָא – מזון שהיה כבר מוכן ומזומן לפניהם, כך שלא היו מתעכבים. יתרה מכך, גם אם היו מפסידים מעט זמן בעת האכילה עצמה, הרווח היה עולה על ההפסד, שכן כוחם המחודש היה מאפשר להם להכות באויב בעוצמה רבה הרבה יותר [מלבי"ם].
סופו של הפסוק, כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים, מוסכם על ידי כל הפרשנים כמשפט הנאמר בלשון תמיהה ושאלה רטורית. המילה רָבְתָה היא מלשון ריבוי [מצודת ציון], וכוונת המשפט אינה לקבוע שהמכה לא גדלה, אלא לשאול: "וכי עתה לא הייתה המכה בפלשתים רבה וגדולה יותר?!". כלומר, לו היו הלוחמים אוכלים ומתחזקים, אין ספק שהיו מכים בפלשתים מכה ניצחת ורחבה הרבה יותר מזו שהכו בפועל.