יהונתן ניצב מול עמדת הפלשתים ומציב לעצמו מבחן טקטי ורוחני שיקבע את המשך צעדיו. באמצעות התניית פעולתו בתגובת האויב, הוא מבקש לברר האם השעה כשרה לקרב או שעליו להימנע מתקיפה.
המילה כֹּה משמעותה כן או כך [מצודת ציון]. בציווי דֹּמּוּ מתכוון יהונתן למשמעות של המתינו ועצרו במקומכם עד שנגיע אליכם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ], בדומה לשימוש במילה בפסוק "שמש בגבעון דום" [רש"י, מצודת ציון]. המילה הַגִּיעֵנוּ היא מלשון הגעה [מצודת ציון], והביטוי תַחְתֵּינוּ פירושו במקומנו [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. כלומר, אם הפלשתים יאמרו להם להמתין, ישראל יישארו במקומם וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם כדי להילחם [מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים את ההיגיון שמאחורי הסימן שקבע יהונתן. אם הפלשתים יאמרו "דומו ונעלה אליכם", הדבר מעיד על כך ששעתם מצלחת וליבם מתנשא עליהם בגאווה [רש"י]. בנוסף, תגובה כזו מסמנת שהפלשתים הם אלו שייזמו את הרדיפה, ומכיוון שבדרך כלל הרודף הוא זה שמנצח, יש לחשוש מתבוסה ולכן אין לתקוף [רלב"ג].
קביעת הסימן על ידי יהונתן מעוררת דיון נרחב בשאלת איסור הניחוש. הפרשנים מסכימים כי מעשהו של יהונתן אינו נחשב לניחוש אסור, שכן התורה אסרה רק אמונות תפלות המבוססות על סימנים שרירותיים, כגון נפילת מקל מהיד, קריאת עורב או חיות החוצות את הדרך [רד"ק]. לעומת זאת, התניית תנאי מראש כדי לחזק את הלב ולעורר את האדם לפעולה היא מותרת, והראיה לכך היא שה' סייע ליהונתן במעשהו [רד"ק]. יתרה מכך, סימן נחשב למקובל וראוי רק כאשר האדם קובע אותו במפורש מראש, כפי שעשו יהונתן ואליעזר עבד אברהם, ולא כאשר הוא מייחס משמעות רעה לאירוע אקראי לאחר שכבר התרחש ובא מעצמו [רד"ק].
כדי להוכיח שדרך זו רצויה ואף מונחית מלמעלה, מזכירים הפרשנים את גדעון, שגם הוא קבע לעצמו סימן דומה ונעזר בשמיעת דברי האויב כדי לחזק את ידיו לקראת המלחמה [רלב"ג, רד"ק, שטיינזלץ].