לאחר הניצחון והתשישות מהקרב, העם המורעב ממהר לאכול מהשלל, ותוך כדי כך עובר על איסורי אכילת הדם. שאול המלך מקבל את הדיווח על המתרחש, ונוקט מיד בעמדה תקיפה כדי לעצור את המכשול ולהשיב את הסדר הדתי וההלכתי על כנו. המילה חֹטִאים נכתבת כאן עם אות אל"ף נחה שאינה נשמעת בקריאה [רד"ק, מנחת שי]. מהות החטא מוסברת בכך שהעם לא רק אכלו על הדם, אלא ביצעו חטא כפול: הם לא הקפידו על הלכות שחיטה כראוי ולא חתכו את סימני החיים במלואם, וכך נותר הדם בלוע בתוך בשר הבהמה בעת האכילה [אלשיך].
בתגובה למעשה, שאול זועק בְּגַדְתֶּם, כלומר פשעתם [מצודת ציון]. בעוד שההבנה המקובלת היא ששאול מוכיח את העם על שפשעו בקודשים [מלבי"ם], יש המפרשים שקריאת התוכחה מופנית דווקא כלפי המודיעים עצמם. לפי גישה זו, המודיעים בגדו בתפקידם משום שלא דיווחו לשאול מיד, אלא המתינו עד שהעם כבר החל לאכול באיסור [אלשיך].
כדי לעצור את המכשול ולתקן את המצב, שאול פוקד גֹּלּוּ אלי, לשון גלגול [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ומבקש שיביאו אליו הַיּוֹם אבן גדולה. לזמן הציווי ישנן כמה משמעויות בקרב הפרשנים. יש המסבירים כי הכוונה היא "עכשיו" או "בעת הזאת", כהוראה נחרצת לעצור את השחיטה הפסולה לאלתר ומעתה והלאה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה כפשוטה – מבעוד יום, לפני רדת החשיכה. גישה זו מעוררת דיון הלכתי עמוק בדברי חז"ל סביב זמני השחיטה, כדי ליישב את הסתירה עם הפסוק הבא שמזכיר שחיטה בלילה. הדיון מבחין בין שחיטת חולין לקודשים, ובין קורבנות שהוקדשו לבמה גדולה לאלו שהוקדשו לבמה קטנה [רש"י].
מטרת הבאתה של אותה אֶבֶן גְּדוֹלָה הייתה כפולה ונועדה להסדיר את עבודת הקורבנות ואת אכילת הבשר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששאול ביקש להפוך את האבן למעין במה או מזבח, שעליו יוכלו לזרוק את דם הבהמות ולהקטיר את החלבים כהלכה [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד]. בנוסף לכך, האבן נועדה לשמש כנקודת ציון בולטת ומרכזית במחנה. שאול רצה שכל העם יביאו את בהמותיהם אל אותה אבן, כדי שיוכל לפקח באופן אישי על התהליך, לבדוק את תקינות הסכינים, ולוודא שהשוחטים ממתינים כדין ליציאת נשמת הבהמה ולמיצוי מוחלט של הדם לפני האכילה [אלשיך].