תגובתו של יונתן לגזירת הצום שקבע שאול אביו חושפת ביקורת נוקבת על ההחלטה והשלכותיה על תפקוד העם בקרב. יונתן קובע כי עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ, כלומר שאול נקט בצעד שגוי שהביא להשחתה, למבוכה ולבלבול הלוחמים, בדומה למים עכורים המאבדים את צלילותם [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
ההערכה היא כי מטרתו המקורית של שאול בגזירה הייתה למנוע מהלוחמים להתעכב לאכילה, כדי שימשיכו ברצף במרדף אחר האויב. ואולם, יונתן טוען כי התוצאה בפועל הייתה הפוכה לחלוטין ופגעה בישועתם של ישראל [רש"י, מלבי"ם].
כדי להוכיח את טענתו, יונתן מעיד על מצבו: רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי. המילה אֹרוּ נגזרת מלשון אור [מצודת ציון]. יונתן מסביר כי סבל מחולשה קיצונית ורעב עז בעקבות הצום, וטעימה של מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה הספיקה כדי לחדש את כוחותיו ולהאיר את עיניו [מלבי"ם]. המסקנה העולה מדבריו היא שאילו הלוחמים היו אוכלים, כוחם היה מתחדש והישגיהם במערכה היו גדולים ויעילים הרבה יותר.