לאחר שתיקת האורים והתומים, המתח מגיע לשיאו כאשר החיפוש אחר האשם מצטמצם אל משפחת המלוכה עצמה. שאול מבקש הַפִּילוּ, כלומר, הטילו גורל כדי להכריע בדבר [רד"ק].
ההחלטה להעמיד את הגורל בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי נובעת מהבנתו של שאול כי האשמה מונחת על כתפי אחד משניהם. ייתכן ששאול כלל את עצמו בגורל משום שעדיין חש אי-נוחות וחשש שמא האשמה תלויה בו, עקב כך שלא שמע בקול שמואל בעבר [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים דנים בשאלה מדוע ה׳ לא ענה מלכתחילה באורים ותומים והוביל להטלת הגורל, שהרי יונתן עבר על השבועה בשוגג. גישה אחת מסבירה שהדבר נעשה כדי למנוע טענות על משוא פנים ולמען השקיפות הציבורית. אילו יונתן היה ניצל ללא בירור פומבי, העם היה עלול לחשוב שבן המלך זוכה ליחס מועדף. תפיסתו בגורל הובילה לחקירה שהוכיחה קבל עם ועדה כי הוא כלל לא היה נוכח בשעת השבועה ופעל בתום לב [רב סעדיה גאון, מובא באברבנאל].
מנגד, ישנה תפיסה שלפיה שתיקת ה׳ לא נבעה כלל מאכילתו של יונתן, אלא מחטאו הקודם של שאול עצמו בגלגל. ה׳ לא השיב לשאול משום שלא רצה שהוא זה שירדוף אחרי הפלשתים, שכן התשועה באותו יום הושגה בזכותו של יונתן. לפי פירוש זה, כאשר וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן, הגורל לא הצביע עליו כחוטא, אלא להפך - הוא נבחר משום שהיה איש צדיק ותמים בדרכיו. תפיסתו נועדה להוכיח לשאול שהסתרת הפנים האלוהית לא נבעה מחטא האכילה של יונתן, שהיה שוגג, אלא מחטאיו של שאול עצמו [אברבנאל].